[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רותם קסטן
/
פכחון

מאז ומתמיד היא רואה את העולם דרך מסך דק של דמעות. כל
זכרונותיה צפים להם דרך אגם מלוח, כל חלום שחלמה היה מטושטש
וחסר מיקוד. לא תמיד זה היה ככה, מה שרק הגביר את התסכול והכעס
שפיעמו בה והרעילו אותה מבפנים. מתי זה התחיל? היא לא זוכרת.
אבל המודעות הזו הטריפה אותה. יודעת ששעטנז הצבעים הזה הוא לא
העולם של כולם.





הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממנה כבר מזמן. אז, כשעוד הייתה כאחד
האדם. כשהדמעות עוד הופיעו ונעלמו, חתמו כרטיס והסתלקו. את זה
היא עוד זוכרת. כבר אז אהבה אותו מספיק בשביל לזכור אירועים
אקראיים וזניחים בשביל אחרים. ימים שנמחקו כבר מזמן בשביל
חבריה, בשבילה הם עדיין משהו חשוב שיש לנצור. מאז שהדמעות באו
ולא עזבו רק קולו מלווה את ימיה. זה לא הפריע לה. היא אהבה
לשבת עם אותם ברי מזל שמסוגלים לראות אותו ולא כתם מרצד, לדבר
איתם בלי שידעו שאם יעברו מולה ברחוב, הסיכוי שתגש ותברך אותם
לשלום קלוש - לו רק מכיוון שלא תזהה אותם מבעד לדמעות. היו
כאלו ששאלו אותה אם קרה משהו. אם לאו, מדוע היא בוכה? "אני לא
בוכה", היא השיבה. "אף פעם". היו שהתרחקו ממנה בגלל תשובתה.
היו שחפצו בקרבתה בגלל הקסם המוזר שהיה לעיניה העצובות. היו
כאלו שהתרגלו לנוכחותה, למבטה הריק עת בהתה בו, לא יודעים כמה
רצתה לדעת אם אולי מדי פעם, אולי מדי פעם עיניו פוגשות את
עיניה והוא מחייך.





שוב היא עומדת ובוהה בו, שוב היא נדחפת מצד לצד ע"י ההמונים
שהיו שם. היא כבר התייאשה מהניסיון להבחין בתווים ברורים,
והסתפקה בקווים גסים ובכתמי האור. הפעמים היחידות שעוד הצליחו
להצית בה רצון להלחם בקללה שנחתה עליה לפני זמן כה רב, היו
הרגעים בהן דמותו קרבה אליה, והיא לא ידעה אם עיניהם הצטלבו,
אם הבחין בה.
השיר הסתיים וכולם מחאו כפיים, גם היא. פתאום היא שמעה צליל
שהכירה. סחרחורת תקפה אותה והיא נאחזה בברזל הקר בכדי לא
ליפול. הוא התחיל לשיר בקול כה חלש שכמעט ולא עבר את הסינון
הקפדני של מערכת ההגברה. אבל היא שמעה כל צליל. זה היה השיר
שלה, השיר שהרגישה תמיד כי כתב בשבילה. היא הרגישה צריבה איומה
שכמעט היממה אותה לחלוטין. עצמה את עיניה כדי לנסות ולהתגבר על
הכאב, כשהדמעה הראשונה צנחה. אח"כ הן פשוט זלגו, כשבתוכן
אגורות שנים על גבי שנים. הזרם פסק והיא מצמצה מספר פעמים.
כשפקחה את עיניה מראה צלול נגלה אליה, והוא. הוא היה ברור כ"כ,
כאילו לקוח היה מתוך תמונה שחידדו את איכותה עשרות פעמים. היא
חייכה חיוך נבוך, וכשהעזה להישיר מבט אל תוך עיניו שזכרה עד
כמה אהבה, גילתה כי הוא מביט כמהופנט בבחורה שעמדה לצידה. מביט
- ומחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגניסטים הם
דווקא אנשים דיי
נחמדים...






בננה ספליט
מפנטזת על חבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/11/01 8:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם קסטן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה