השבוע הראשון של הטירונות סוף, סוף עבר והחיילים, שיצאו, ראו
בפעם הראשונה איך נראה העולם החופשי מעבר לבסיס. העולם נראה
ירוק וחי יותר, למרות שהעובדה שהוא נראה ירוק לא כל כך הלהיבה
את החיילים, מאחר וכל מה שהם ראו בזמן האחרון היה ירוק.
אבל בין כל החיילים היה זוג חיילים אחד, שהיו הרבה יותר
מאושרים מהיציאה הראשונה שלהם. היה זה זוג פעילים סמויים למען
החופש, אנשים בכירים בזרוע המחתרתית האנטי צבאית בבסיס
הטירונות ניצנים. היו אלה שני חיילים אמיצים, שפעם, מתישהו
בעתיד יקריבו הם את חייהם למען חזונם: החירות האמיתית, בלי
צבא, בלי מילואים... החופש הנחשק.
האחד היה ידוע אז בתור חייל מס' 6937093, או ליתר דיוק "אדי"
והשני היה בן דודו - ויטלי.

הם הגיעו לאשדוד אם ההסעה ואז עזבו לביתם, בידיעה שאת סוף
השבוע הראשון צריך להעביר בצורה הכי טובה שיכולה להיות, כי
שבוע הבא הם כבר לא חוזרים הביתה... אולי אפילו לעולמי עד...
אבל זה לא הדאיג את זוג הגיבורים והם ידעו שמחכה להם ערב ולילה
שישי שלא מן העולם הזה...

ואכן אותו ערב ולילה שישי היה בהחלט לא מן העולם הזה בשביל
אדי. הכל התחיל בצד הטוב עד שירד הלילה ואז הטרגדיה התחילה...

למרות חזותו האיתנה ומלאת הרוח האנושית והרצון להילחם למען
החופש הנחשק שהראה הוא בצבא, היה אדי באותו ערב אדם שבור לב.
מחשבותיו על אהובתו הנשכחת עלו ממעמקי ליבו בחשכה, מאיימות הן
להשמיד אותו מבפנים. חברתו השוטרת, יפת התואר והנפש בא אליו
באותו ערב... איזו יפה הייתה היא... רגשותיה וליבה הזכירו לו
כל כך את חברתו לשעבר אותה כל כך אהב... אהב אפילו יותר מאת
שאת חברתו הנוכחית. אבל מה לעשות, היא כבר הייתה איננה עוד
בשבילו, איננה עוד בשביל אף אחד והוא הרגיש אשם בכך...
הערב עבר בסבבה, הלילה גם. הוא לא חשב, אך קיווה מאוד שייהנה
בערב שישי הזה, הוא היה חייב, בשביל לקבל את הכוח, את הרצון
להמשיך.
" אני... אוהבת אותך, אדי..." היא לחשה לו לפנות בוקר. אהובתו
עשתה לו את השבת אם המילים הללו ואז ידע הוא, שזה לאולם לא
ייגמר. הוא היה מאושר ורצה להמשיך לחיות באושר הזה לנצח ולחתום
את נשיקתו באותו הרגע לעד.
" גם אני אוהב אותך, דנה." לחש הוא לה בחזרה והיא חייכה אליו
חיוך מתוק. אבל אם זאת העייפות הנוראית אשר פקדה אותו החלה
לעוות את המראה של המציאות. פניה היפות החלו להשתנות לפתע
לפרצופו הלא מגולח של בן דודו אשר אמר:
" אני אוהבת אותך." ואז ניגש לנשק אותו ורק ברגע אחרון התגלה
פרצופה היפה תואר של חברתו. אבל היה זה רק ההתחלה... מחשבותיו
התערבבו אם רגשותיו והוא החל לראות את ורה, אהובתו לשעבר אשר
איננה עוד חוזרת אליו ומחבקת אותו. והוא בכה... כל כך בכה...

את ערב השבת הם גם בילו ביחד. מחובקים יושבים הם בפינה בקניון
עזריאלי ולא היה איכפת להם שמסתכלים עליהם בעת שהם, הזוג
המאוהב מתנשקים בלהט ממול האנשים.
הייתה זו השבת החלומית שלו וכך מלא באושר המעורבב ברגשות אשמה
וזיכרון כואב חזר הוא ביום ראשון בחזרה אל הבסיס...

אדי היה חייל אנושי למדי. הוא היה בעל לב זהב ואם היה יכול
לעזור למישהו, היה עושה זאת בשמחה וכך יום אחד בתחילת השבוע
קרה מקרה בו אחד הטירונים מהמחלקה נפגע ולא יכל ללכת.
" אני יכול לעזור לך." אדי אמר לטירון הפגוע.
" איך אתה יכול לעזור לי? החובשת הזונה ההיא לא עזרה לי בכלום,
הרופא בכלל לא רוצה לראות אותי... לעזאזל אם כל הצבא המזדיין
הזה..."
" אני חושב שאני יהיה מסוגל לעזור לך, רק דבר אחד... אל תספר
את זה לאף אחד."
החייל הנהן בראשו לחיוב.
אדי התיישב מולו ושם את ידיו מעל לפצע, סגר את עיניו והתרכז.
" מה אתה עושה?" הוא שאל.
" אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר, רק אל תספר את זה לאף אחד..."
לחש אדי בעת שהמשיך הוא בטיפול.
לפתע חום עדין עטף את הפצע והכאב החל לדעוך. לאחר מספר דקות
החייל הזיז את רגלו בלי להראות שום כאבים.
" היי, תודה אחי! איך עשית את זה?"
" תחשוב על זה כ... קסם, אחי." אדי, שהיה מחוסר כוחות סינן ואז
נפל על המיטה.
" הי... מה קרה לך? אתה בסדר?"
" אני... סתם עייף, מהטיפול. זה בסדר, זה יעבור בקרוב." ענה
אדי ואז נרדם...

לאחר יומיים החלו לפתע לרוץ שמועות שאדי הוא 'מכשף'...
" אדי - שאל אותו אחד הטירונים - אתה יכול לגלות לי את העתיד
שלי?"
" אדי, אתה יכול לסדר לי את המפקדת הכוסית של מחלקה 1? ממש בא
לי עליה ואני צריך איזה 'קסם' שישפיע עליה. אתה מבין אותי?"
" תגיד אדי, החברה שלי בוגדת בי? הרי אתה מכשף, אתה יכול לדעת
דברים כאלה."
ואלה היו עוד שאלות קלות. במשך תקופה קצרה הרגיש הוא בסבבה אם
זה. אנשים, מפקדים וטירונים כאחד היו באים אליו לעצות. הוא החל
לאהוב את זה וכך, בגלל עיוורונו למציאות סיפר הוא ידע וסודות
אשר אסור היה לומר לאף אחד וכמו חוק קארמה אכזרי הכל חזר
אליו...

" המפקד!" אחד הטירונים בכה במסדר בוקר.
" כן, חייל, מה הבעיה?"
" המפקד, מישהו גנב לי את הפלאפון."
" בדקת אצל אנשים?" שאל המפקד.
" כן, המפקד... הפלאפון פשוט... נעלם..."
" מוזר..."
ואז הגיעה המכה הראשונה. החייל הצביע אם אצבע מאשימה על
גיבורינו ואמר:
" זה אדי אשם! הוא גרם לזה!"
" ואיך הוא גרם לזה, חייל?"
" המפקד, אתה לא יודע שאדי הוא מכשף? רבתי אתו אתמול אחר
הצהרים והוא ממש כעס עלי ואז בלילה הפלאפון פשוט נעלם!"
" בדקת אצלו בתיקים?"
" לא המפקד."
המפקד פסע לעברו של אדי והורה לו להביא את תיקיו. לאחר שכל
חפציו נחו על הרחבה לא נמצא שום פלאפון גנוב.
" אני ממש לא מאמין שאדי יעשה דבר כזה למישהו אחר." נזף המפקד
קלילות בטירון ואז פקד:
" חיילים, אנחנו עורכים חיפוש בתיקים שלכם, תוציאו הכל החוצה!
30 שניות!"
וכך הם עשו. הפלאפון לא התגלה לעולם ואדי, מאחר והיה זה מקרה
'לא טבעי' הואשם בלקיחת אחראיות על המקרה.

אם הימים הכל החל להסתבך עוד יותר... למישהו היה מתקלקל משהו,
אדי אשם, מישהו היה נתפס על חם באודו עושה משהו שאסור לעשות
ונלקח למשפט ומול המ"פ היה אומר בשיא הרצינות:
" אדי מפלוגה ה' מחלקה ב' הטיל עלי קללה ולכן אני לא שלטתי
במעשים שלי. הרי הוא מכשף..."

הם לא ידעו שאדי לא עשה דבר וחצי דבר מכל מה שנאמר עליו וכל
תלונה חדשה עליו, כל אצבע מאשימה אותה ראה מתכוונת עליו עשתה
את שלה בתוך מעמקי מודעותו... בודד וסגור בתוך עצמו, נהפך
החייל מס 6937093 לשעיר לעזאזל של הבסיס. לאט, לאט נפל הוא
עמוק יותר ויותר אל תוך החשיכה המעיקה, אל תוך הרצונות העזים
של חולשה כנגד הרצון להמשיך ולחיות.
אין ספור האשמות בהם הוטח הוא פתחו בתוך מעמקי ראשו את הכאב
והזיכרון אותו כל כך ניסה לשכוח... את זיכרון האשמה אשר הרס
אותו אט, אט מבפנים.
' אהובתי היקרה... וורוניקה שלי, למה נכשלתי, למה לא הצלחתי
לעזור לך?! הכל קרה באשמתי... הכל קרה באשמתי... אני... מודע
באשמה... אני... הרגתי אותך...'
וגם אם זה היה נכון או עוד סתם שיגעון, השיגעון הזה חלחל בו
והוא לא יכל עוד לעמוד בזה.
זועם וחצי אנושי ניגש הוא אל אחד הטירונים אשר התחיל את
הסיפור.
" אתה יודע מה עשית???" צעק אדי על הטירון המבוהל.
" לך ולחברים שלך שלא היה להם מה לעשות בחיים יש מזל גדול, מזל
שאני מסוגל לשמור על קור רוחי, כי אם לא, היה יכול להיגרם כאן
אבל!"
אז הסתובב הוא ועזב.

מאוחר יותר המפקדת ליז קראה לאדי וכשהוא בא היא לקחה את נשקו.
" לצורך בטחוני." אמרה היא.
עברה שעה והמ"מ של הפלוגה קרא לאדי לבוא.
" תגיד לי, אדי... מה קורה אתך?"
" הכל בסדר עכשיו, המ"מ." אדי ענה בלחש.
" אני לא רואה את זה ככה... אתה סבלת וסבלת קשה. מוכן אולי
לספר לי מה קורה אתך באמת?"
" המ"מ... סיפורי הוא אינו רגיל, זה יכול להיראות מאוד מוזר
בעיניך. אני לא בטוח שתאמין לי..."
" אתה לא צריך לפחד מלספר לי. שמעתי דברים מוזרים בחיי."
" אם כך, בסדר... החברה שלי לשעבר... היא... מתה בזמן שעוד
היינו חברים... היינו תקופה ארוכה יחדיו, יותר משנה, אם זכור
לי נכון ואז באותו רגע שבו היא מתה לא יכלתי להציל אותה...
פשוט לא יכלתי... היא נלקחה ממני... רק בת 17 וחצי, יפהפייה,
מושלמת מכל בחינה, איננה..."

לאחר שעה ארוכה של שיחת נפש אם המ"מ חזר אדי לאוהלו ונרדם.
למחרת בבוקר נודע לו שבלילה ישבו הקצינים יחד אם המפקדים וחשבו
עליו. לקב"ן לא היו תשובות ורק אדם אחד בא לעזרתו... היה זה
סמל, ש"ג במקצועו וחבר אמיתי בלבו. הסמל קס הסביר שאדי לא
מסוגל להתאבד ולא מסוגל לפגוע באחרים בכוונת תחילה.
" אדי שאני מכיר הוא איש חזק בעל רצון עז לחיות. אני חושב שאין
עוד חיילים חזקים נפשית ממנו בבסיס הזה. חוץ מזה, אדי הוא איש
של גורל ואם גורל אומר 'תחייה' אפילו אם עדיף למות, אז לא יהיה
אדם ולא דבר קשה וכואב ככל שיהיה, שיהיה מסוגל להפיל את האדם
הזה ארצה."

וכך נחרץ גורלו של החייל מס 6937093 להמשיך לחיות ולעבור את
הטירונות כחייל רגיל למרות הטרגדיה הקשה אותה עבר. אבל דבר אחד
הוא לא שכח מאז אותה תקופה וזה אותם האנשים, שזהותם אינה שווה
כתיבה, אשר עשו לו אבל... הם לא ידעו הם שכל מה שקרה להם בהמשך
היה בצורה נסתרת... נקמה...


הסוף.