כמה אפשר לחכות לאוטובוס? שיגיע כבר! נשבר לי התחת מהספסל
המחורבן הזה. מת כבר לבית, לתופים שלי, להוציא את כל העצבים.
נו... בטח האוטובוס יהיה מלא ולא יהיה לי מקום לשבת לבד
ובשקט. הרגל שלי קופצת. איך תמיד צחקו עליי בצבא שאני מתופף
תוך כדי ישיבה. איזה איש מסריח. למה הוא יושב לידי?! לא, לא,
אל תשב פה! הבצל בסל שלך לא הולך עם השום והאף שלי. טוב, ננסה
להתעלם מהריח, לפחות הוא לא מזיע.
האוטובוס בא. יופי, הגיע הזמן! עכשיו הביתה, למוזיקה.
וואי, יש מלא אנשים שרוצים לעלות עליו, איזה תור. איפה
הכרטיסייה שלי? אה הנה היא, בכיס השני. עכשיו לניקוב וללכת
להירגע על כיסא נורמלי. וואי, זה הניקוב האחרון שלי, אני צריך
לזכור לקחת כסף לכרטיסיה מחר. איפה נשב?... אני לא מאמין!
המקום שליד הדלת האחורית פנוי! ספסל שלם לבד יהיה ממש
במקום... אחח... סוף סוף כיסא חמים להעביר 20 דקות של נסיעה
אל השקט... מה האוטובוס עוצר בתחנה הזאת? דווקא היום כשאני מת
כבר הביתה יש אנשים בתחנה ההזויה הזו. רק אל תשבו לידי. לא!
יש מקום מאחורה לכו לשם אני רוצה לשבת בשקט. כן, כן, אתם בדרך
הנכונה! וואו ניצלתי! יאללה שקט! יופי מהר, נהג, תיסע, יש לי
רעיון לשיר חדש. עוד תחנה, האחרונה בעיר, אחריה אפשר לנוח עד
שמגיעים לבית. רק שלא ישבו לידי. מה זה השירים המעפנים האלה
שהנהג שומע?! מוציא לי את כל המוזה. וואי המון אנשים עולים.
רק שלא ישבו לידי, רק שלא ישבו לידי, רק שלא ישבו לידי, אני
לא מאמין! יש לי מזל בקטע של האוטובוס היום! הוא מתחיל לנסוע,
עכשיו רק נתפוס את הפוזה הנוחה לנסיעה, נשים את התיק פה במושב
לידי... רגע, מה, הוא עוצר שוב?! איזה חיילת עולה, היא רצה
לאוטובוס... איפה היא משרתת? מה זה התג הזה? מה הדרגה שלה? אם
יש משהו שלא הפסקתי לעשות מאז שהתגייסתי, זה לחקור את החיילים
לפי המראה שלהם. היא מתקדמת לעברי... היי, אני מכיר אותה! היא
מחייכת אליי וגם אני מחייך בלי ממש להיזכר... מאיפה לעזאזל
היא מוכרת לי?
היא מסתכלת לתוך האוטובוס, מחפשת מקום...
"היי."
מה אני אומר לה היי? אני בכלל לא בטוח שאני באמת מכיר אותה...
איזה אידיוט אני... טוב, נחייך ונקווה שזה יעבור.
"מה קורה?"
"הכל טוב."
מתפתחת שיחה... היא גם מכירה אותי אבל מאיפה? בטח מישהי
שהייתה פעם בהופעה שלנו או סתם מהמכולת... אולי היא מהתיכון?
פעם עבדתי איתם על איזה ביצועים מוזיקליים לאיזה טקס...
"תעשה מקום!"
בחורה ישירה. טוב, נזיז את התיק וניתן לה לשבת, אולי אני אזכר
מאיפה אני מכיר אותה וזה לא ישגע אותי כל הזמן...
"מה המצב?" אם היא כבר יושבת לידי, לפחות שלא נשב בשתיקה 20
דקות. הצבע של העיניים שלה... כאילו התאימה אותן למדים. ירוק
חתולי כזה... אפשר לכתוב על זה שיר!
"בסדר, חיים. קשה אבל חיים. מה איתך? מה אתה עושה היום?"
היא גם מנסה לפתח שיחה.
יהיה מצחיק אם היא גם לא מכירה אותי ומנסה להיזכר.
"מוזיקה."
מה עוד אני יכול לענות לה? כמו תמיד הולך אחרי הלב, אחרי
הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים.
"ברור שמוזיקה, אבל מה חוץ מזה? אין איזה משהו מיוחד עכשיו?
איזה פרויקט בדרך?"
טוב, מה היא חוקרת אותי? מוזיקה גם לעצמי זה משהו מיוחד,
להגיד שאני עובד באיזה טלמרקטינג מחורבן כדי לממן את ההקלטות
הבאות שלי זה לא מה שיעזור לי לגלות מאיפה אני מכיר אותה.
"מה זאת אומרת פרויקט מיוחד? בשבילי כל מוזיקה שאני עושה זה
פרויקט מיוחד..."
ננסה לצאת מזה יפה. "מה אתך?" אולי ככה כשהיא תדבר על עצמה
אני אבין מאיפה אני מכיר אותה.
"האמת היא שאני בתקופת שפל."
אישה בתקופת שפל. רק זה חסר לי, עצבים ובכי...
"מאז שהתגייסתי קשה לי לנגן ולכתוב, זה לא זורם כמו פעם."
"לנגן? על מה את מנגנת?" אולי באמת עבדנו יחד פעם. מוזיקאית
זה טוב... חמודה דווקא, טוב שזה עצבים על יצירתיות ולא על
גברים.
"גיטרה... אבל אפילו לשיר כבר לא הולך... וזו אני! נעמה לא
שרה, זה דבר לא הגיוני... אבל הצבא המדכא הזה..."
היא שרה... נעמה... שם יפה... מאיפה אני מכיר אותה, נעמה...
נעמה... העיניים הירוקות האלה... צבא... מי עוד אני מכיר בצבא
עכשיו?...
"את מספרת לי על צבא מדכא, אני זוכר את התקופה הזו על
עצמי", לפחות להביע הזדהות שלא יהיה שקט מעצבן, ולא להיזכר
בתקופה הזו שאפילו הבאסים בתופים שלי לא עמדו בקצב.
"האמת? קרה לי משהו מצחיק קצת לפני כמה ימים."
שתספר משהו מצחיק, לא יזיק לי. אולי ככה אני אבין מאיפה אני
מכיר את הנעמה הזאת...
"אני מתקשרת מהמשרד שלי לקריה, ויש לי תיאוריה טיפשית כזאת
שלכל האנשים שקוראים להם רועי יש קול דומה בטלפון...יש הרבה
רועי שאני מדברת איתם בטלפון... קיצר, אני מנסה את מזלי
ושואלת את מי שענה לי לטלפון 'קוראים לך רועי?' אחרי
שהתלהבתי
שצדקתי פתאום קלטתי שזה רועי שאני מכירה..."
זהו!!! דרך רועי אני מכיר אותה. זו נעמה של רועי, אני לא אשכח
איך הוא סיפר לי עליה תוך כדי שהוא חיבר את המיתר החדש
לחשמלית, כולו בפרצוף מבואס עם 'האנג אובר' של מסיבת הסיום.
"ככה במקרה הגעת אליו? מצחיק, למה התקשרת לקריה?"
"סתם במסגרת התפקיד, המפקד שלי רצה משהו."
אני נזכר עכשיו איך רועי סיפר לי שהיא תתגייס עד שהוא יחזור
מהטיול בלונדון ואז כבר בטח הוא לא יוכל לדבר איתה ולנסות
לשכנע אותה בדרך הפוכה שתצא איתו. רועי והתיאוריות המוזרות
שלו... "אם היא לא הסכימה לצאת איתי ברגע שהצעתי לה ישירות,
אני אלך בדרך ההפוכה, אני אגרום לה להכיר אותי מקרוב, שתבין
שהיא טעתה, ואז היא תרצה ואני אוכל להחליט אם להמשיך בעניין
או להשפיל אותה לפני כולם..." אחרי שהוא חזר לארץ הוא יצא
איתה לאיזה הופעה בצוללת "כידידים", והרגיש כל כך טוב עם עצמו
וכתב איזה שיר מונוטוני... כבר האוטובוס נכנס לשכונה שלנו? זה
היה מהר. טוב, צריך להמשיך את השיחה אבל אין לי רעיון...
"את בדרך הביתה עכשיו?" שאלה מטופשת אבל שיהיה...
"כן... הגיע הזמן!"
"הלוואי עליי צבא כזה בבית", בכל הזדמנות השאירו אותי שבת
הבני-זונות.
"עכשיו יש רק את ההתלבטות העיקרית."
"איזו התלבטות?" על מה כבר יש להתלבט? מגיעים הביתה - ישר
לנגן.
"אם להתקלח או לישון... מה קודם?"
"ברור שלהתקלח", אחרי שנשפך עליי הקפה במזנון בבוקר כל מה
שאני חושב עליו זה מקלחת... ולנגן.
"אבל לא עדיף לישון קודם? או להתקלח, לישון ושוב להתקלח."
"אם את עושה משהו אחרי שאת קמה ולא ישנה כל הלילה."
"זה בדיוק החלק המעצבן בתפקיד שלי, כל החברים אומרים שכיף לי
שאני בבית, אבל האמת, אני בבית לבד והם בבסיס... אז אני אצא
לבד לפאבים ואלך לקולנוע לבד. כיף!" יש משהו בדבריה,
"השבועיים האחרונים שלי ממצים את עצמם בלחזור הביתה, לטייל
עם הכלב וללכת לישון."
... קחי אותי לטיול, לא את הכלב... אם לא הייתי יודע שרועי
חושב עליה הייתי כבר מזמן מציע לה דרך להעביר את היום בלי
טיול עם הכלב...
"הכי קשה לשמור על שפיות ולא למצוא את עצמך ישן כל היום."
"נקודה למחשבה. טוב, אני יורדת כאן, שיהיה לך המשך יום...
יצירתי..."
חמודה ומקורית, אני מבין מה רועי מצא בה...
"שיהיה לך יום פורה!" ננסה לברך בסגנון בחזרה.
"ביי."
ירדה. חמודה דווקא, יאללה הביתה... השיר עומד לצאת...