מאוחר יותר באותו ערב התארגנתי ליציאה עם אשתי. היה זה יום ב'
אומנם, אך באותו שבוע המועד שונה בשל שיפוצים שנערכים באולם.
כמובן שצלצלנו לשירן ותיאמנו את בואה.
בעודי מנסה לסדר את העניבה מול המראה בטי ניסתה לסגור את
הרוכסן של שמלתה - כראוי לרוכסן הממוקם בגב, היא התקשתה בדבר.
אני והיא תמיד השתעשענו מכך שכל אחד מאיתנו עקשן ולא מוכן
לקבל עזרה.
חייכתי אל בטי דרך המראה. "עקשנית", זרקתי לעברה עם חיוך.
"עקשן בעצמך", היא אמרה, מחויכת גם היא.
ואז נזכרתי במה שקרה יותר מוקדם באותו יום.
"את יודעת, גם ישי עקשן לא קטן".
"אלא מה, בן למזל גדי ולמזל שור. למה, מה הוא עשה הפעם?"
"משהו שהוא אמר היום. שהוא רוצה כספומט, או משהו כזה."
בטי צחקה. "כסופמט? הוא לא יכול לחכות עד גיל 18, או 16
לפחות?"
"מסתבר שלא. לפי מה שהבנתי, הוא רוצה כסף בשביל המונופול שהם
משחקים עם שירן. הוא אומר שזה יעזור לו לנצח אותה, ושגם היא
משתמשת בשטרות אמיתיים".
בטי עזבה את הרוכסן, דממה נופלת בעיניה. ראיתי שהיא מתרכזת
בנסיון להבין את מה שסיפרתי לה.
"דורון, תביא בבקשה את המונופול מהחדר של הילדים", היא ביקשה.
הורדתי את העניבה מצווארי והשלכתי אותה למיטה; אפילו לא טרחתי
לסדר את הצווארון. מיהרתי לחדר הילדים, פתחתי את ארון המשחקים
והוצאתי את קופסת המונופול. הבאתי אותה לחדר השינה, התיישבתי
על המיטה ופתחתי את המכסה בזהירות.
תדהמה היכתה בי. התחלתי לגמגם, ורק כשבטי הסתכלה בקופסה היא
הבינה למה.
קופסת המשחק הייתה עמוסה בשטרות ירוקים של עשרים שקלים. כמובן
שהיו שם גם כל כלי המשחק, אבל כמות השטרות - היא הייתה עצומה.
מאות, אולי אפילו יותר מאלף שקלים. שטרות ירוקים מסודרים
בקופסה; חלקם מפוזרים, חלקם מקופלים, בין הדפים של ההוראות
וצמודים ל"מלונות" ול"בתים".
הפעמון בדלת הבית צלצל - זו הייתה שירן. אני ובטי הבטנו זה
בזו, ידעתי כי מחשבותינו היו זהות. סידרתי את הצווארון;
בינתיים בטי כבר הצליחה לרכוס את רוכסן של שמלת-הערב.
עוד צלצול בדלת. בטי ואני ניגשנו לפתוח את הדלת, שירן עמדה
שם, מחויכת כהרגלה. משראתה את פני הרציניות חיוכה נמחק, הבעה
של דאגה נסוכה על פניה.
"משהו קרה, דורון? למה אתה נראה כזה רציני?"
"כדאי שתכנסי, שירן".
שירן נכנסה, ארנקה בידה (מעולם לא ראיתי אותה עם תיק צד). בטי
עמדה בחדר הכניסה, מבט חמור-סבר בעיניה.
"שירן, אולי תוכלי להסביר לי ולדורון למה יש ערימת שטרות בתוך
המונופול?" היא שאלה.
"ערימת שטרות של עשרים", תיקנתי את אשתי.
שירן נראתה נבוכה; לרגע הביטה ברצפה כמחפשת הסברים אי שם בין
החריצים, ואז חיוכה הרגיל עלה על פניה.
"הכל התחיל כשהתחלתי לעבוד אצלכם. אם אתם זוכרים, מצאתם אותי
כשנרשמתי לחוג לחינוך במכללה", היא אמרה.
"נו", אמרתי בחוסר סבלנות, מנסה להבין את ההקשר.
"ובכן, לא סיפרתי לכם, אבל שבועיים לאחר תחילת הקורס עברתי
לחוג לכלכלה. זה יותר מעניין - מה גם שלא הסכמתי עם הגישות
החינוכיות של המרצים".
אני ובטי הבנו כי מדובר בסיפור ארוך, לכן שתקנו וחיכינו לתום
ההסבר.
"בכל אופן, החלטתי ליישם מספר דברים שלמדתי, אז לימדתי את ישי
ואורית מונופול. פשוט, השתמשתי בשטרות אמיתיים. למען האמת,
אני חושבת שישי יוכל לספר את הסיפור אפילו יותר טוב ממני, אתה
יכול לקרוא לו."
עוד לפני שהספקתי להגיב, שירן קראה: "ישי! בוא רגע!"
ישי הגיע, לבוש כבר בפיג'מה שלו. "היי שירן! אבא, אתם הולכים
כבר?"
שירן שוב הייתה זריזה ממני בתגובתה: "ישיצ'וק, ספר לאבא ואמא
על משחק המונופול", ואז היא ניגשה לבטי, הניחה ידה על זרועה,
כאילו רצתה להרגיע אותה, והוסיפה "אני רק מוזגת לעצמי מים
וחוזרת".
שירן ניגשה למטבח, שמעתי את הברז נפתח ואת המים זורמים - ואז
הקשבתי לישי.
מסתבר שמה ששירן לימדה את הילדים שלי לא היה המונופול שאני
מכיר. ישי נכנס להסברים על היצע וביקוש, על שיווק, פילוח שוק
ועוד מושגים שקראתי עליהם רק במוספי כלכלה. רק כשסיים להסביר
לנו את כל כללי המשחק בטי ואני שמנו לב ששירן עדיין לא כאן.
ניגשתי למטבח לסגור את הברז - אין ספק כי זו הייתה הסחה חכמה.
מצאתי מתחת לקומקום שטר של עשרים שקלים ופתק מקופל.
הבאתי את הפתק לסלון וקראתי אותו יחד עם אשתי: "נהניתי מאוד
ללמד את הילדים שלך, ויותר מכך - לחנך אותם. תודה על ההזדמנות
והאמון; אני מאמינה שמעכשיו הם כבר יסתדרו לבד. מצטערת
שנאלצתי לעזוב ככה".
כשחזרתי למטבח שמתי לב כי החלון פתוח, למרות שהיה זה ליל חורף
קר. הסתכלתי על השטר; עדיין התקשיתי להאמין שכל זה באמת קרה.
בטי עמדה בפתח המטבח, מבטה המום כשלי. "שיעורי כלכלה? זה מה
שהיא עשתה?"
"וכנראה שגם שיעורי חינוך. ועוד בחינם".
בטי הסתכלה על הפתק שבידי, והסבה את תשומת לבי לכך שהוא נתלש
ממוסף כלכלי כלשהו - היה ניתן לראות את הטבלאות של ערכי
המניות. ישי נכנס למטבח, וכשראה את הפתק חייך.
"יש לי הרבה כאלה! תראו!" הוא אמר, והביא את קופסת המונופול
(שהייתה כבר בסלון). הוא הוציא מהקופסה הרבה גזרי עיתונים,
ושוב, בשפתו הפשוטה, החל להסביר לנו מה יעלה ומה יירד. באותו
רגע הבנתי מה שירן עשתה כל הזמן הזה.
יום למחרת ניגשתי לסניף הבנק שלי והשקעתי את כל הכסף 1420 -
ש"ח, ליתר דיוק - במניות שישי סימן לי באותו הבוקר.
ברבות השנים ההשקעה הוכיחה את עצמה, וכך גם החינוך שניתן
לילדיי. הם גדלו להיות אנשי-עסקים מצליחים, ויותר מכך - בני
אדם ליברליים, בעלי דעות מקוריות וגישה חיובית לחיים. ממקום
מושבם הרם - ישי, המכהן כנשיא בנק באיטליה ואורית כיועצת
פיננסית באיחוד האירופי - הם עדיין זוכרים את שירן.
כשמישהו מזכיר את משכורתם המכובדת ושואל, "מה עושים עם כל כך
הרבה כסף?", הם מתקנים אותו: "זה לא כסף, זה יורו".
בזמן לימודיהם האקדמיים של אורית וישי חשבתי שניחנתי בילדים
שהם גאונים פיננסיים, אך רק בזקנתי הבנתי את גודל ההשקעה
שעשיתי, את אותם "עשרים שקלים לשעה".
לא הייתה זו השקעה כלכלית, כי אם חינוכית.
את הדיווידנד הראשון קיבלתי לפני עשר שנים. לא, זה לא היה
כסף. גם לא שקלים ולא יורו. זה היה נכד.
