[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אהוד רטנר
/
לא כסף, אלא שקלים

"אני לא עובדת בשביל כסף, אני עובדת בשביל שקלים", היא אמרה
לי כבר בשיחתי הראשונה עימה. היא הייתה הבייביסיטר המשונה
ביותר שהכרתי, ועם זאת, הטובה ביותר. לא היה מי שיכל לה -
הילדים תמיד רצו שהיא תישאר עוד ועוד. מבחינתה? לא הייתה
בעיה: היא תמיד דאגה שהם יילכו לישון בזמן כשבטנם מלאה
וכשמחשבותיהם רגועות.
למען האמת, ניסיתי פעם אחת לשוחח עימה על המשכורת שלה, אבל
היא נשארה בשלה: עשרים שקלים לשעה. "מחיר עגול מביא מזל טוב",
כך היא טוענת; וכשניסיתי להבין מה משמעות הביטוי "אני לא
עובדת בשביל כסף, אני עובדת בשביל שקלים", היא רק הייתה
משתתקת ומתחילה להמהם לעצמה משהו בלתי מובן.
כמובן שלא ניסיתי לחקור יותר מדי לעומק; כפי שאמרתי, שירן
הייתה בייביסיטר טובה מדי, והיה לי אז צורך במישהו שישמור על
הילדים בזמן שאני ובטי, אישתי, יוצאים לבלות; וכמובן שיצאנו
לבלות כמה שיותר: בתור אנשי קריירה מצליחים, שנינו הזדקקנו
לזמן ההתפרקות הזה כפי שמנייה צריכה לרדת לפני שתעלה.
אז מה עשינו? שכרנו את שירותיה של שירן.
שירן הייתה כל מה שציפינו לו, ואף יותר. הילדים תמיד שמחו
כשהגיעה, ולמען האמת? גם אני תמיד שמחתי לראותה. כזאת חייכנית
ומאושרת היא הייתה, שזה פשוט תענוג לפגוש בה. אפילו כך סתם
ברחוב, בשכונה, במקרה.
היה לי נוהג קבוע: כל יום ג' (היום בו אני ואשתי נהגנו לצאת
לאופרה, לה רכשנו מנוי במיטב כספנו) הייתי מוציא מהכספומט
ארבעים שקלים: עשרים לשירן, ועוד עשרים לחטיפים לאשתי ולי,
אותם נאכל הפסקות של האופרה.
אני חושב שזה היה לפני כשבועיים, בשבוע בו נסעתי להוציא כסף
מהכספומט הקרוב לביתי. לקחתי את בני, ישי, מאחד החוגים
במתנ"ס. זה היה רעיון של בטי, אשתי, לרשום את ילדינו לחוגים
שונים לצורך העשרה. גיל שש נראה לנו מבוגר מספיק בשביל חוג
לבחירתו של ישי, ואותו הכדורסל משך במידה כזו שהסכים ללכת
פעמיים בשבוע למרכז הקהילתי.
בכל אופן, כיאה לילד בעל חוש סקרנות מפותח, ישי הסתקרן לטובת
מה חניתי באמצע הדרך.
"אבא, למה עצרנו?" הוא שאל, קולו מאנפף מיליון סימני שאלה
באוויר, המסמנים על מבול השאלות ההולך לנחות עליי.
"ובכן, ישיצ'וק, אני צריך להוציא כסף מהכספומט".
"אפשר לבוא איתך?" הוא חצי שאל, חצי ציין. כמובן שלא הבעתי
התנגדות.
בעודי מכניס את הכרטיס, ישי הביט בהשתאות על המכונה אותה לא
ראה מעולם.
"וואו, אבא! איך המכונה עושה את זה?" הוא שאל. תהיתי איך אני
מסביר לו בקצרה ככל האפשר על התהליכים הכלכליים שמובילים
להוצאת שטרות כסף ממכונה אוטומטית, ועם זאת עדיין מספק את יצר
הסקרנות האינסופי שמאפיין ילדים בגילו.
החלטתי להיות תמציתי וענייני: "ישי, יש שטרות מסודרים לפי
סוגים בתוך המכונה, ורובוט מוציא לי את הכסף שאני צריך, לפי
מה שאני מבקש ממנו".
גבותיו של ישי התכווצו, כמנסה לעכל את תשובתי. לאחר רגעים
מספר עיניו נצצו, ממש הבריקו. היה לי ברור שישי הפנים היטב את
ההסבר שנתתי לו, ומעל לכל, חיוכו השובב הוכיח לי כי מחשבתו
נפתלת יותר ממה שאיש יוכל לדמיין. חיוך זה גם הזכיר לי עד כמה
אני אוהב אותו, ופעם נוספת החמאתי לי ולבטי על שהבאנו לעולם
ילד כזה נבון ומקסים.
ואז ישי הפתיע אותי בשאלה שלא הייתי מוכן לה. "אבא, גם אני
רוצה רובוט כזה".
כמעט קפצתי לאחור, והתאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. "ישי, למה לך
כספומט?"
"אני רוצה כפסומט בשביל המונופול".
הרגשתי שתשובתו נתנה הוראת "אש!" דמיונית לשלל סימני השאלה
שצצו בתחילת השיחה באוויר, ואלו ירדו עליי שורקים מכל
הכיוונים. סבלנותי
נדרכה, והכנתי עצמי לשיחה מעמיקה יותר עם בני, בה ארד לפשר
העניין.
החלטתי לפצוח בחיוך ובשאלה תמימה. "מה זאת אומרת, בשביל
המונופול?"
"אתה יודע, כששירן באה, שאני אוכל גם לנצח אותה." הוא השיב
בתמימות הנצחית שלו.
התמונה החלה להתבהר עתה.
"ישי, אבל זה יהיה לא הוגן. אתה רוצה לרמות את שירן, לצבור
יותר כסף ממנה? אתה יודע, יש כמות קבועה בקופסה, שמחלקים
באופן שווה לכולם".
זיק של שובבות ניצת בעינו השמאלית, וטייל בזריזות דרך גומות
החן שלו אל עינו הימנית וחזרה. הוא עיפעף אליי בתום לב, ריסיו
היפים מנסים להסיח את דעתי. אין ספק כי קיבל את הריסים
הארוכים של אימו.
התנערתי והבטתי בעיניו מבט חודר; הרי הוא ניסה עליי את התרגיל
הידוע שלו, שנהג לעשות כאשר עשה דבר מה שאינו כשורה, כגון
שבירת האגרטל האהוב עליי (פעמיים) או חיתוך החוט של הטלפון
(בטענה ש"הייתי צריך חוט"). ניסיתי לחשוב כיצד לחדד את הנקודה
שלי מבלי לומר לבני כי הוא מנסה לרמות. הרגשתי כי הטעות שלו
היא בסיסית יותר ממה שחשבתי בתחילה.
"ישי, ברור לך כי הכסף שבמכונה הוא לא אותו דבר כמו הכסף
שבמשחק?"
"אבל אבא, שירן תמיד מחלקת לנו כסף כזה. הנה, עשרים שקלים
ירוקים בדיוק כמו אלה", הוא הצביע על השטרות שבידי.
נדהמתי. גירסת המונופול שבביתנו היא ישנה מאוד, מהתקופה בה
השטרות לא היו צבעוניים. שתקתי רגעים מספר והחלטתי לסיים את
השיחה - או לפחות לדחות את המשכה לזמן יותר מאוחר. "ישיצ'וק,
אם תרצה, תבקש ממני, ואני אלך לכספומט להוציא כסף. בסדר?"
ישי הנהן בראשו, ומכיוון שהגענו למעבר החצייה, הושיט את ידו
לידי. חצינו את הכביש והמשכנו בדרכנו הביתה.




מאוחר יותר באותו ערב התארגנתי ליציאה עם אשתי. היה זה יום ב'
אומנם, אך באותו שבוע המועד שונה בשל שיפוצים שנערכים באולם.
כמובן שצלצלנו לשירן ותיאמנו את בואה.
בעודי מנסה לסדר את העניבה מול המראה בטי ניסתה לסגור את
הרוכסן של שמלתה - כראוי לרוכסן הממוקם בגב, היא התקשתה בדבר.
אני והיא תמיד השתעשענו מכך שכל אחד מאיתנו עקשן ולא מוכן
לקבל עזרה.
חייכתי אל בטי דרך המראה. "עקשנית", זרקתי לעברה עם חיוך.
"עקשן בעצמך", היא אמרה, מחויכת גם היא.
ואז נזכרתי במה שקרה יותר מוקדם באותו יום.
"את יודעת, גם ישי עקשן לא קטן".
"אלא מה, בן למזל גדי ולמזל שור. למה, מה הוא עשה הפעם?"
"משהו שהוא אמר היום. שהוא רוצה כספומט, או משהו כזה."
בטי צחקה. "כסופמט? הוא לא יכול לחכות עד גיל 18, או 16
לפחות?"
"מסתבר שלא. לפי מה שהבנתי, הוא רוצה כסף בשביל המונופול שהם
משחקים עם שירן. הוא אומר שזה יעזור לו לנצח אותה, ושגם היא
משתמשת בשטרות אמיתיים".
בטי עזבה את הרוכסן, דממה נופלת בעיניה. ראיתי שהיא מתרכזת
בנסיון להבין את מה שסיפרתי לה.
"דורון, תביא בבקשה את המונופול מהחדר של הילדים", היא ביקשה.
הורדתי את העניבה מצווארי והשלכתי אותה למיטה; אפילו לא טרחתי
לסדר את הצווארון. מיהרתי לחדר הילדים, פתחתי את ארון המשחקים
והוצאתי את קופסת המונופול. הבאתי אותה לחדר השינה, התיישבתי
על המיטה ופתחתי את המכסה בזהירות.
תדהמה היכתה בי. התחלתי לגמגם, ורק כשבטי הסתכלה בקופסה היא
הבינה למה.
קופסת המשחק הייתה עמוסה בשטרות ירוקים של עשרים שקלים. כמובן
שהיו שם גם כל כלי המשחק, אבל כמות השטרות - היא הייתה עצומה.
מאות, אולי אפילו יותר מאלף שקלים. שטרות ירוקים מסודרים
בקופסה; חלקם מפוזרים, חלקם מקופלים, בין הדפים של ההוראות
וצמודים ל"מלונות" ול"בתים".
הפעמון בדלת הבית צלצל - זו הייתה שירן. אני ובטי הבטנו זה
בזו, ידעתי כי מחשבותינו היו זהות. סידרתי את הצווארון;
בינתיים בטי כבר הצליחה לרכוס את רוכסן של שמלת-הערב.
עוד צלצול בדלת. בטי ואני ניגשנו לפתוח את הדלת, שירן עמדה
שם, מחויכת כהרגלה. משראתה את פני הרציניות חיוכה נמחק, הבעה
של דאגה נסוכה על פניה.
"משהו קרה, דורון? למה אתה נראה כזה רציני?"
"כדאי שתכנסי, שירן".
שירן נכנסה, ארנקה בידה (מעולם לא ראיתי אותה עם תיק צד). בטי
עמדה בחדר הכניסה, מבט חמור-סבר בעיניה.
"שירן, אולי תוכלי להסביר לי ולדורון למה יש ערימת שטרות בתוך
המונופול?" היא שאלה.
"ערימת שטרות של עשרים", תיקנתי את אשתי.
שירן נראתה נבוכה; לרגע הביטה ברצפה כמחפשת הסברים אי שם בין
החריצים, ואז חיוכה הרגיל עלה על פניה.
"הכל התחיל כשהתחלתי לעבוד אצלכם. אם אתם זוכרים, מצאתם אותי
כשנרשמתי לחוג לחינוך במכללה", היא אמרה.
"נו", אמרתי בחוסר סבלנות, מנסה להבין את ההקשר.
"ובכן, לא סיפרתי לכם, אבל שבועיים לאחר תחילת הקורס עברתי
לחוג לכלכלה. זה יותר מעניין - מה גם שלא הסכמתי עם הגישות
החינוכיות של המרצים".
אני ובטי הבנו כי מדובר בסיפור ארוך, לכן שתקנו וחיכינו לתום
ההסבר.
"בכל אופן, החלטתי ליישם מספר דברים שלמדתי, אז לימדתי את ישי
ואורית מונופול. פשוט, השתמשתי בשטרות אמיתיים. למען האמת,
אני חושבת שישי יוכל לספר את הסיפור אפילו יותר טוב ממני, אתה
יכול לקרוא לו."
עוד לפני שהספקתי להגיב, שירן קראה: "ישי! בוא רגע!"
ישי הגיע, לבוש כבר בפיג'מה שלו. "היי שירן! אבא, אתם הולכים
כבר?"
שירן שוב הייתה זריזה ממני בתגובתה: "ישיצ'וק, ספר לאבא ואמא
על משחק המונופול", ואז היא ניגשה לבטי, הניחה ידה על זרועה,
כאילו רצתה להרגיע אותה, והוסיפה "אני רק מוזגת לעצמי מים
וחוזרת".
שירן ניגשה למטבח, שמעתי את הברז נפתח ואת המים זורמים - ואז
הקשבתי לישי.
מסתבר שמה ששירן לימדה את הילדים שלי לא היה המונופול שאני
מכיר. ישי נכנס להסברים על היצע וביקוש, על שיווק, פילוח שוק
ועוד מושגים שקראתי עליהם רק במוספי כלכלה. רק כשסיים להסביר
לנו את כל כללי המשחק בטי ואני שמנו לב ששירן עדיין לא כאן.
ניגשתי למטבח לסגור את הברז - אין ספק כי זו הייתה הסחה חכמה.
מצאתי מתחת לקומקום שטר של עשרים שקלים ופתק מקופל.
הבאתי את הפתק לסלון וקראתי אותו יחד עם אשתי: "נהניתי מאוד
ללמד את הילדים שלך, ויותר מכך - לחנך אותם. תודה על ההזדמנות
והאמון; אני מאמינה שמעכשיו הם כבר יסתדרו לבד. מצטערת
שנאלצתי לעזוב ככה".
כשחזרתי למטבח שמתי לב כי החלון פתוח, למרות שהיה זה ליל חורף
קר. הסתכלתי על השטר; עדיין התקשיתי להאמין שכל זה באמת קרה.
בטי עמדה בפתח המטבח, מבטה המום כשלי. "שיעורי כלכלה? זה מה
שהיא עשתה?"
"וכנראה שגם שיעורי חינוך. ועוד בחינם".
בטי הסתכלה על הפתק שבידי, והסבה את תשומת לבי לכך שהוא נתלש
ממוסף כלכלי כלשהו - היה ניתן לראות את הטבלאות של ערכי
המניות. ישי נכנס למטבח, וכשראה את הפתק חייך.
"יש לי הרבה כאלה! תראו!" הוא אמר, והביא את קופסת המונופול
(שהייתה כבר בסלון). הוא הוציא מהקופסה הרבה גזרי עיתונים,
ושוב, בשפתו הפשוטה, החל להסביר לנו מה יעלה ומה יירד. באותו
רגע הבנתי מה שירן עשתה כל הזמן הזה.




יום למחרת ניגשתי לסניף הבנק שלי והשקעתי את כל הכסף 1420 -
ש"ח, ליתר דיוק - במניות שישי סימן לי באותו הבוקר.
ברבות השנים ההשקעה הוכיחה את עצמה, וכך גם החינוך שניתן
לילדיי. הם גדלו להיות אנשי-עסקים מצליחים, ויותר מכך - בני
אדם ליברליים, בעלי דעות מקוריות וגישה חיובית לחיים. ממקום
מושבם הרם - ישי, המכהן כנשיא בנק באיטליה ואורית כיועצת
פיננסית באיחוד האירופי - הם עדיין זוכרים את שירן.
כשמישהו מזכיר את משכורתם המכובדת ושואל, "מה עושים עם כל כך
הרבה כסף?", הם מתקנים אותו: "זה לא כסף, זה יורו".
בזמן לימודיהם האקדמיים של אורית וישי חשבתי שניחנתי בילדים
שהם גאונים פיננסיים, אך רק בזקנתי הבנתי את גודל ההשקעה
שעשיתי, את אותם "עשרים שקלים לשעה".
לא הייתה זו השקעה כלכלית, כי אם חינוכית.
את הדיווידנד הראשון קיבלתי לפני עשר שנים. לא, זה לא היה
כסף. גם לא שקלים ולא יורו. זה היה נכד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ב
בם
במה
במה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/11/06 12:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה