היא יושבת על הבר בשמלה שחורה קרועה. שיערה האדמוני נופל על
כתפיה ברכות, מתערבב עם עורה החיוור, הכמעט לבן.
האורות המעומעמים מערפלים את חושיה. היא לא רואה דבר פרט לכוס
המאובקת המונחת על משטח העץ המשופשף.
היא מרגישה ריקנות. ריקנות שאוכלת אותה מבפנים, מאלצת אותה
להתמודד עם המציאות.
הכוס כבר ריקה. האלכוהול זורם בדמה. היא מביטה בעיניים מזוגגות
אל הברמן שמגיש לה כוס נוספת בלי שאלות מיותרות.
היא זורקת את ראשה לאחור. היא צורחת. "הוא לא מת!" קולה גווע.
אף אחד לא מתרגש. זהו כבר דבר שבשגרה.
היא מרגישה ידיים חזקות אוחזות בידיה. היא מישירה מבט אל
הברמן. "הוא לא מת." היא אומרת, כמעט בבכי. "הוא לא מת,
נכון?!"
"הוא לא מת" הברמן מרגיע אותה. ראשה נופל קדימה. הוא עוזב את
ידיה. הוא הולך.
הארי אף פעם לא עזב אותה. הוא תמיד החזיק בידה עד שהפסיקה
לבכות.
הארי נישק אותה ברכות. הארי אף פעם לא אמר לה שחבל על הדמעות.
הארי רק חיבק אותה כשפחדה, או כשרעדה בלילות חשוכים.
היא רואה את האנשים רוקדים בזוגות. היא רואה את מבטיהם.
הוא לא מת. הוא פה. הוא פה איתה. היא רואה אותו. היא יכולה
לראות את עיניו הירוקות הכהות, העצובות. היא רוצה לגשת ולנשק
אותו, כמו שהוא נישק אותה בלילה שבו התעוררה מחלום בלהות.
ראשה נופל על השולחן. שיערה מכסה את פניה. אף אחד לא שם לב.
היא רוצה להגיד משהו, אך מפיה יוצאת רק יבבה חנוקה שאף אחד לא
שומע.
הארי תמיד הקשיב, גם כשלא אמרה מילה. הארי הקשיב למבטיה,
לעיניה הכהות שאמרו הכל. הארי לא היה זקוק למילים.
הארי לא הכריח אותה לדבר. הארי רק אחז בה בחום ונשק קלות ללחיה
עד שהיא נרדמה.
היא קמה ממקומה. היא רוקדת במרכז הרחבה, יחפה על משטח העץ.
גופה מתנועע ללא שליטה. ליבה דופק במהירות. היא מרחפת במקומה,
רגליה רועדות. שיערה האדמוני מתנופף, בוער כאש.
האורות המעומעמים נראים רחוקים. היא מסתנוורת. היא לא מפסיקה
לרקוד.
הארי תמיד רקד איתה. הארי אמר שהיא רוקדת כמו מלאך.
הארי הביט בה בביישנות כל פעם שדרך על רגליה. הארי כבר לא
ירקוד איתה יותר.
דמות כהה מפלסת את דרכה בין צילי האנשים הרוקדים.
העיניים הירוקות בוהקות מעבר לזכוכיות המשקפיים.
"הארי" היא לוחשת. "למה עזבת אותי?" קולה רועד.
"לא עזבתי אותך" קולו בוטח, אך עיניו עצובות עוד יותר.
היא לוקחת את ידו. היא רוקדת איתו. הוא אפילו לא דורך לה על
הרגליים.
הוא ממלמל באוזנה מילים לא מוכרות. הוא לוחש בצרידות את שלוש
המילים שחשבה שלא תשמע יותר לעולם.
הדמויות מסביב הולכות ונעלמות. מתפוגגות, כמו רוחות רפאים. אך
היא לא מרגישה. כי הארי איתה.
"את שומעת? אני סוגר פה" הברמן צועק לנערה היחידה שעוד מרחפת
על רצפת העץ לקולות המוזיקה שכבר גוועה מזמן. היא לא שומעת.
היא אף פעם לא שומעת.
היא מסתחררת במהירות ובקלילות. עיניה החומות לא ממוקדות.
היא מסתובבת במהירות. רגליה כושלות. היא נופלת בחוזקה על רצפת
העץ.
"הארי" היא לוחשת בהיסטריה "הארי!"
היא כמעט יכולה לראות אותו מתפוגג אל האוויר כשמבט מובס על
פניו.
דמעות קרות נופלות על לחייה. החשכה עוטפת אותה מסביב.
היא לבד.