הכל התחיל כשהגענו לבית של חיה המשוגעת. לא בעצם
הכל התחיל כשיואב ואני החלטנו לחפש ג'וקים וגרבילים
בחולות. יואב נשבע שפעם הוא ראה נחש ארסי בחולות,
והוא כמעט הכיש אותו ברגל.  אני אף פעם לא ראיתי
נחשים בחולות, וחיפשתי בכל החולות שיש, לא שיש הרבה.
אבא שלי אמר שפעם היו פרדסים ממש ליד הבית הישן שלנו.
הוא גם אמר שהיו מרחבים  אינסופיים של חולות, שנגמרו
רק בים, ושתמיד הוא והחברים שלו היו הולכים לשם לחפש
שועלים והרפתקאות.  היום מה שאנחנו קוראים לו "החולות"
זה בעצם שטח חול לא גדול בקצה הרחוב. על כל השאר נבנו
בניינים גבוהים ומפחידים.
בדרך שרקנו לריבי שתרד ותצטרף אלינו.  בדרך-כלל היא לא
רוצה, אבל הפעם היא שמחה לרדת. כשירדה הבנו למה.
היא הביאה איתה את הקורקינט החדששלה, כדי להשוויץ בו.
כל הדרך לחולות היא התפארה במבנה החללי, גלגלי הסיליקון,
וזה שהוא עלה המון כסף להורים שלה. יואב ואני צחקנו עליה
שבחולות במילא היא לא תוכל לנסוע עליו, ושאימא של יואב
יכולה להשיג קורקינט בדיוק כזה ממש בזול.
למרות שריבי יכולה להיות מעצבנת לפעמים, אני מאוהב בה,
כבר המון זמן, מגיל 5 בערך,  כשהיינו בגן ביחד והיא נתנה
לי נשיקה על הלחי בשעת סיפור.
יואב טיפס במעלה הגבעה הקטנה, אחריו ריבי, כשהקורקינט
מונח על כתפה, כל הזמן מתלוננת, ואחרון אני, משתרך אחריהם.
הצעתי לריבי לסחוב את הקורקינט בשבילה, והיא מיד הסכימה.
יואב אמר שאם אנחנו רוצים למצוא את החרקים הכי מגניבים
ומוזרים אנחנו חייבים לחפש  מאחורי העצים הגדולים שבקצה
החולות. אף פעם לא הגענו כל-כך רחוק בחולות, אבל יואב
הבטיח לנו ששם הוא ראה את הנחש שכמעט הכיש אותו ברגל.
תוך כדי חיפוש, שמענו רחש בין השיחים. ריבי ישר נלחצה,
ורצתה לברוח. יואב הרגיע אותה ואמר לה שאין מה להלחץ,
זה כנראה רק הרוח, או אולי חזיר יבלות גדול ומפחיד.
הוא צחק עליה ואמר שהוא הכי אמיץ בעולם והוא ייגן עליה אם
צריך. הרעש בשיחים המשיך, אז החלטנו שאני אלך לבדוק
מה גורם לרעש. התקרבתי לאט לאט לשיח שאלתי בקול רם:
"מי זה שם? מה אתה רוצה?"
לפתע צץ אדם מתוך השיח וצעק:
"אני חיים, ואני גר כאן, מי אתם?"
ריבי צרחה בקול שמפצלת באה להרוג אותנו.
יואב ברח לכיוון הגבעה, וריבי לכיוון העצים.
אני דווקא לא פחדתי ממש, ונשארתי לעמוד שם עוד כמה שניות.
הבחנתי בצריף רעוע עשוי מקרשי בניין מאחורי השיחים,
ובאדם גדול המימדים שעמד מולי, מוזנח כולו, לבוש  סחבות
קרועות, לא מגולח, עם כובע ישן ומוזר.
הוא עמד שם, הסתכל עליי  בחיוך גדול, קצת מטורף.
הסתכלתי עליו לעוד שניה, ואז ברחתי לכיוון העצים כדי להיות
עם ריבי. היא התחבאה בתוך כוך גדול שהיה בגזע של אחד
העצים  הענקיים שהיו בחולות מאז שאני זוכר את עצמי.
נכנסתי במהירות לכוך, שהספיק בדיוק לשנינו, מעט בדוחק.
כרכתי את ידי סביב כתפה של ריבי, וגופינו נצמדו אחד לשני.
הבטחתי לה  ששום דבר לא יקרה, אבל היא עדיין פחדה
שהאיש המפחיד יבוא  להרביץ לנו. אז המשכתי להצמד אליה,
מרגיש את החום שלה, את הפחד שהפיץ הגוף שלה.
היא רעדה מפחד, ולי היה נעים לשבת ככה, בכוך שבעץ
ולהצמד לריבי. לפתע שמענו קול חזק בדיוק מאחורינו. ריבי
קפצה בפחד וצעקה:
"זהו! אנחנו גמורים! הוא בא להרוג אותנו!"  היא התחילה
לרוץ לכיוון הבתים הצמודים לחולות. תוך כדי ריצה אחריה
הסתכלתי אחורה וראיתי שהרעש נגרם סך-הכל
מענף גדול שנפל על האדמה.  ברחנו מהר לכיוון הבית הכי
קרוב לחולות, הבית של חיה  המשוגעת. בדרך ראינו את יואב,
יושב מאחורי הגת העתיקה שליד החולות, מפוחד, חיוור כולו.
ריבי תפסה את ידו וצעקה:
"המפלצת באה להרוג אותנו! צריך לברוח!"
יואב התעשת לפתע, שחרר את ידו מאחיזתה של ריבי,
והחל לרוץ איתה לכיוון הבית של חיה. אני רצתי מאחוריהם,
מפחד מעט, אבל לא ממש.  ריבי רצתה להכנס לבית,
לא משנה איזה, כדי להיות מוגנת.  אני פחדתי להכנס לבית
של חיה המשוגעת, כי שמעתי שהיא תמיד צועקת על ילדים
ומרביצה להם. אבל לריבי זה לא היה אכפת, היא רצתה
להכנס לבית, והבית של חיה היה הכי קרוב  לחולות.
באותו רגע היא שכחה את הסיפורים על חיה המשוגעת.
דפקנו על הדלת הגדולה, ושמענו אנחות חזקות מעבר לדלת.
חיה פתחה לנו אותה, ומיד פרצופה האדיש התחלף לפרצוף כועס:
"פושטקים! חוליגנים! מה אתם עושים כאן?"
ריבי לא הספיקה להוציא מילה, וחיה תפסה מטאטא שכנראה
היה מוכן לה ליד הדלת.
היא נפנפה בו וצעקה:
" לכו מכאן, ילדים, לפני שאני ארביץ לכם!"
ריבי ניסתה להסביר לה, תוך כדי הליכה מהירה אחורה,
שמישהו מוזר רוצה להרוג אותנו  בחולות. חיה צעקה:
"אף אחד לא יעזור לכם , ילדים, רק אלוהים, עכשיו קישטא!"
התחלנו לרוץ לכיוון הבית, ריבי ממלמלת לעצמה שאף פעם
היא לא חוזרת לחולות,  יואב עדין חיוור, נזכר בזה שהוא אמר
שהוא הכי אמיץ בעולם.
כשחזרתי הביתה אבא שלי הסביר לי על ההומלסים, שאין להם
מספיק כסף לקנות בית אז הם נאלצים לגור ברחוב, או בחולות.
הוא גם הסביר לי על משוגעים ועל זה שחיה היתה פעם במוסד.
לא בדיוק הבנתי מה זה מוסד, אבל ריחמתי מאד על ההומלסים
והמשוגעים.
אחרי זה אבא שם לי גלידה בקערה שאני הכי אוהב,
ושלח אותי לישון. דיברתי עם ריבי בטלפון, והיא אמרה לי לי
שאבא שלה הולך מחר להביא את הקורקינט שהשארנו בחולות.
סיכמנו שנלך מחר לשחק בכדור במגרש ליד בית-ספר.