מבטה נח עלי ברוגע,שלווה כמו ים של בוקר ושנת צהריים של יום
שישי. לבטח היא קראה אותי כמו ספר פתוח,יודעת לצפות לשלב
הבא,יודעת מה התחושה של הדק צמוד לראש.
אישה של אהבה, של ים פתוח,של פריחה ואם תתנו לה היא תפרח,פה
בעולם עוצרים דברים יפים מידי כאלה.
היא לקחה את ידי ואמרה לי:"בואי איתי למסע,הוא יהיה ארוך,הוא
יפצע קצת אותך,אבל אל תדאגי אני אטפל לך בפצעים,נעלה בעליות
ונתגלגל במידרונים,אבל אל תחששי את לא תחטפי זפטה מפני שאני
אדאג לתפוס אותך לפני שתגיעי לקרקע" הבטתי בה בעיניים
חוששות,מבט חרדתי ורעד בילתי נשלט בכל אברי גופי,והיא אמרה
לי:"אל תרעדי,אם יהיה לך קר,אני אחבק אותך ואחמם אותך בחומי,אם
תרגישי שאבדו לך המילים הגדולות,זה בסדר כי לי יש הרבה מילים
בשק".

הייתי כמו ילדה חשופה,חשופה מידי,רועדת מקור ואולי מפחד? אז
אחזתי חזק בידה ויצאנו למסע הארוך.
הוא היה ארוך אולי כאורך הגלות.
אני הולכת במנהרה, ויש חושך,חושך מצרים. מרגישה בכפות רגלי
אבנים קטנות שלוחצות חזק חזק ומכאיבות עד פליטת אנקה של כאב.
אני לא לובשת נעלים וזה קר ככה,כי יורד גשם בחוץ,גשם מקפיא.
וכל הזמן אני מביטה לזוג עיניים מלאות בכאב וחרדה- זוג העיניים
שלי.
והיד שלה לא עוזבת אותי. וכשאנחנו יוצאות מהמנהרה,מגיעה עליה
קטנה,מטישה. ובקצה שלה אנחנו עומדות צמודות נפש אל נפש,מחייכות
אל הכאב. היא חובשת לי את הפצע שלי בברך,זה שקרה כשנפלתי בבור
מלא מים דלוחים.
אני מביטה בה בהודייה,אין מילים, לפעמים אין מילים שיכולות
לתאר את הרגשות המופשטים שבלב. וללב שלי יש סיפורים משלו,הוא
מנהל רומנים בתוך עצמו.

והמסע שלי ושלה לא ניגמר.אנחנו עוצרות רק בלילה כשמרבד כוכבים
נפרש ועוטף ברוך. אני מתכסה מתחת לסמיכת ירח,כזה שהטוהר נשפך
לבחוץ,והיא הטוהר שלי...

לפעמים במסע,היינו מגיעות לצומת,והיו שם ויכוחים,מריבות כמעט
תלשנו שערות אחת לשנייה,ובסוף הניצחון היה שלה ולא שהזיז לי.
הפנייה בצומת הייתה הבחירה שלה,והבחירה שלה הפכה להכי שלי
בעולם. ובסוף הפנייה עמדתי מנצחת,חלק של דרך מפרך במסע שלנו,לא
אחזור לדרך כי כבר עברנו בה,טביעות רגלינו השאירו חותם.
ואז היא הביטה בי בסוג של מבט שחקוק לי בלב,המבט שאומר:אני גאה
בך ילדה שלי.

ובסוף המסע,והוא עוד לא נגמר,אני לא ארצה לעזוב לה את היד.
ולא כי אני אזדקק לסיוע,או למדריכת טיולים,אלא כי אני לא נוהגת
לרצות לעזוב ידיים כמו ידי הזהב שלה.
והמסע עוד לא ממש ניגמר,אבל הנה החלק הקשה מאחורינו. והיה גם
מי שידע לטפל בפצעי שלי בצורה טהורה כל כך,והיה גם מי שהבין את
דרכי ואת הקושי לצעוד בה בבטחה והיה גם מי שעבר קרוב לדרכי
ולכן ידע בשל כך להוביל אותי באותה הדרך רק בצורה נכונה
יותר,והיה גם משהתחבר לדרכי לפני שהוא הכיר אותי,ונגעתי לו ללב
בצורה שברורה,רק לי כשהייתי איתו שם וידעתי שהוא יודע ומבין
ולא כי לימדו אותו אלא כי לימדו אותו באופן אישי,והיה שם מי
שחיבק חזק חזק ולא הירפה כדי שלא אנחת לתוך גהנום ואמות לבדי.
והיה שם מישהו והמישהו הזה היה רק היא...