בחושך אתה מעגל אותי.
בצורת שמיניות. ואם היו מסתכלים מהצד,
היו רואים שאולי
אני זו שמעגלת.
מעגלת את הקושי וההבנה לכדי כדור קטן של טניס
ושל קרוב.
אבל אין איש בצד השני. רק אתה ואני.
וברגע של אמת, אתה הופך למרובע ירוק של פחד וחרטה.
וידיי לא יודעות לגעת בקצוות חדים,
ופי לא יכול להגיד
שאולי הלכת מהר מדיי אל אותן מחילות קושי.
אולי יכולת להשאר רק כדי שתלמד אותך מעט יותר.

והעיגולים שעשינו יוצאים בשמחה כמו,
בועות סבון של ילדים,
עולים אל תוך מעלה של יופי.

ואיש לא רואה את היופי. גם לא אתה.
ורק אני אומרת- חיוך.
ומתעטפת מלבנית אל שינה.