אנטון ניגש לדוכן המזון הנייד שעמד בפינת הרחוב, בזמן שחיכה
בתור הוא הביט מסביב, מימין ניתן היה לראות את פורט אנג'לו
(Fort Angelo) מצודה עתיקת יומין שהוסבה לכנסייה בכמה מאות
האחרונות. משמאל אפשר היה להבחין בארובות של תחנת הכח הישנה
"ברוסקני", ארובות של דם. התור התקדם לאיטו ואנטון הגיע עד
לדלפק, מולו עמד קרלו ליבשייץ'. קרלו והדוכן המצומצם שלו הם
אנדרטה חיה שעומדת בפינת הרחוב מאז תום המלחמה ועד היום. מספר
לא מבוטל של אנשים עומד מידי יום ביומו אל מול הדוכן, המון
שמחכה בסבלנות לתורו רק בכדי לרכוש סנדביץ' עם מיונז, חרדל,
מלפפון חמוץ, אולי גם עגבניה, ופסטרמה או נקניק סלמי. זה לא
שהסנדביצ'ים של קרלו יותר טובים משאר הסנדביצ'ים בעיר, הם
אפילו די ממוצעים הם גם לא יותר זולים ואפילו לא יותר משביעים
מכל סנדביץ' אחר אבל כמו קרלו גם הסנדביצ'ים והאנשים שקונים
אותם הם איזושהי תזכורת יום יומית לניצחון וזהו לא בהכרח
הניצחון הכולל במלחמה אלא ניצחון הרוח, ניצחונו של אדם אחד
שנלחם כמעט לבדו במכונת מלחמה אדירה ויכל לה. אביו של קרלו
הקים את הדוכן עוד בשנות המלחמה. קרלו היה עומד ורואה איך אביו
מוכר סנדביצ'ים לאותם האנשים שהיו הולכים לתחנה וגורמים
לארובות להוציא עשן מהול בדם או לאלה שהיו הולכים לכנסייה
ומתפללים לניצחון כוחות הרשע במלחמה. אותם האנשים לא ידעו אז
מי הוא אותו האחד שמוכר להם את הסנדביץ' שהם טורפים בתאווה
מידי בוקר, הם לא היו יודעים מהו מוצאו של אותו האדם והניחו מן
הסתם שהוא אחד משלהם. למשפחת ליבשייץ' לא היו שום סממנים
חיצוניים למוצאה מלבד שם המשפחה שגם הוא היה שונה בימי המלחמה.
קרלו היה עוזר לאביו בבקרים לפני שהיה הולך לבית הספר ובערבים
משהיה חוזר. קרלו אמנם היה ילד צעיר אבל הוא ידע כבר אז. בסך
הכל זה הרי לא היה סוד גדול במיוחד וכולם ידעו ודיברו על מה
שקורה מסביב. בכל בוקר הוא היה עובר ליד הארובות ומריח ריח של
דם למרות שכל מה שהוא היה יכול לראות זה עשן מתיימר מקצות
הארובות אבל הוא ידע לאיזה כיוון העשן הזה מתנדף וזה היה מספיק
בשבילו. הוא לא הבין מדוע אביו היה מוכן למכור לאנשים האלה
מזון, מדוע אביו בעצם היה מסייע לארובות להמשיך ולפעול, מדוע
הוא בעקיפין מזרים את הדם שעובר בתוך הארובות. הוא לא יכול
להבין עד הסוף גם עכשיו. אם זה היה תלוי בו בוודאי היה לכל
הפחות מוסיף להם איזה תוסף מיוחד לסנדביצ'ים אם לא יותר מזה
ובוודאי שלא היה משרת אותם באותה מסירות ונאמנות כמו שעשה זאת
אביו. הדוכן עבר לידיו של קרלו כמעט מיד עם תום המלחמה. תחילה
הוא חשב להעביר אותו כך שיעמוד ממש בכניסה לתחנה ויתמודד
בניחוחותיו עם ניחוח העשן והדם אך לבסוף החליט להשאירו היכן
שהיה. הדבר הראשון שקרלו כן עשה מרגע שהדוכן עבר לידיו הוא
לתלות מגן דויד אדיר מימדים מעל לראשו מגגון הדוכן. במרכז המגן
דויד הייתה תמונה, התמונה של אביו של קרלו וכך הוא הצליח
להנציח במקום אחד את שני הדברים היקרים לו מכל. קרלו מעולם לא
נשא אישה, הקים משפחה או בית. הוא רק הגיע מידי בוקר בלי קשר
ליום, למצב הרוח או מזג האויר ופתח את הדוכן, כי "מוזיאון לא
פותחים רק מתי שרוצים". אף אחד לא יכול להיזכר בימים של מחלה
או היעדרות אצל קרלו אבל בתקופה האחרונה הוא חולה מאוד ונדמה
כאילו רק ימים ספורים מפרידים בינו לבין... אנטון הזמין
סנדביץ' עם מיונז, חרדל, עגבנייה, מלפפון חמוץ ופסטרמה. קרלו
הכין אותו באיטיות וברגש כהרגלו. הוא עטף אותו בניר צלופן,
הניח אותו בידו של אנטון והביט בו במבט עמוק וחודר. אנטון
הכניס יד לכיס שמאל וחיטט, נשמע רשרוש של מטבעות נחבטים, קרלו
סימן לו שהפעם אין צורך לשלם. "על הסנדביץ' הזה אתה תשלם לי
בצורה אחרת". היד של קרלו נשמטה מעל לסנדביץ', הוא עצם את
עיניו והתמוטט על המדרכה. למחרת בבוקר הדוכן נפתח כרגיל.
אנטון, הוסיף עוד מגן דויד גדול עם תמונתו של קרלו במרכזו. בין
שני המגנים היה תלוי צלב קטן, הוא כמעט ונטמע לגמרי בין שני
המגנים העצומים, כמעט... |