תתפלאו, אבל זה לא מתחיל באוכל, זה מתחיל בשירותים. אותו מקום
קטן וצפוף שמספק לך את השירות להיפטר בשקט ממה שנצבר בך.
זה מתחיל בראש צב, ישנה לחיצה קטנה שהופכת למחשבה בלתי נסבלת,
ואם אתה בין אלו שמפיקים הנאה מהתחושה הזאת, אתה בטח מכניס את
הראש של הצב ומוציא אותו, רק ככה אפשר להחליט אם היציאה בשלה.

דלת השירותים לעולם תפתח כלפי פנים, אני אומר את זה בצער, אבל
אנשים שמנים, נשארים שמנים כי כל החרא נשאר בתוכם, הם לעולם לא
יוכל להתכווץ בדלת השירותים.
אתה בפנים, הדלת סגורה, מגינה על הבושה, הקרש ירד, שאולי היית
צריך לנגב אותו מטיפות הפיפי, וחוסר האיכפתיות של המבקרים
לפניך.
אתה יושב וחושב על כך.
המבט שלך למטה ואתה מסתכל על כפות רגליך, הן מושלמות, לא משנה
מה אומרים.