תאבד אותי, היא לוחשת לו. אבל הוא לא ישמע קולה. היא מחייכת את
החיוך הערמומי שלה, זה שעושה מערבולת בבטן לכל מי שרואה אותו.
עינייה מתכווצות לחיוך מרושע משל עצמן. האישונים שלה הופכים
לאישוני חתול. אפשר להרגיש שציפורנייה נשלפות. ידייה לצדדים,
טיפה מורמות. היא עוצמת עיניים, החיוך נמוג. ובתנועה קלה של
הגוף היא מתרוממת מהקרקע.
תאבד אותי, היא זועקת לו. אבל הוא מסרב לשמוע את כאבה. היא
מתפתלת בכאב על הריצפה הקרה. עיניי נפתחות לרווחה, ופיה מעוות
בכאב, בצעקה נואשת. הדמעות שזולגות על לחייה הלבנות כקרח,
הופכות שחורות. פיה נפתח אך צליל לא נשמע מגרונה. אפשר לשמוע
את נשמתה מייבבת אי שם באופק.
תאבד אותי, היא חושבת. הוא קורא את מחשבותיה דרך עינייה, מבין
שהגיע זמנו, שהיא הולכת לעזוב. היא עוצמת עיניים ומקדישה רגע
לזכור למה היא נמצאת במקום הזה. אינה מוצאת אף לא סיבה אחת
להשאר. פוקחת עיניים מדהימות, מלאות באהבה שלא שייכת לאיש, קמה
ממקומה ויוצאת מהדלת בשקט.
תאבד אותי, אני אומרת לך. אבל אתה מתעקש לא להקשיב לי. אני לא
מסוגלת יותר, עיניי שורפות. אף פעם לא היית כה זר לי כמו היום.
אני מסתכלת עלייך, ורואה אותך בפעם הראשונה. דברים שהייתי
צריכה אולי לראות כבר מהתחלה. ידך תופסת את שלי בכוח, אבל אני
לא אחת מאלה שהצלחת להשאיר לידך בעזרת כוח. אני דוחפת אותך
ממני, ואתה מתחיל להתפתל בכאב. עיניי נפתחות לרווחה, האישונים
מצטמקים לאישוני חתולה, הבנתי הכל. הבנתי שהגיע הזמן לאבד
אותך...