אליס עמדה בפתח המערה. אור הירח והשמיים הנקיים מעננים סרבו
להפוך את המקום לפחות מפחיד עבורה.
היא חשבה על הפסיכולוגית שלה. "תעשי משהו" היא היתה שבה ואומרת
לה. "מעשה אחד ביום יגרום לך להרגיש יותר טוב ויאפשר לך לצאת
מהייאוש". אליס שאלה את עצמה האם ההחלטה שקיבלה כשהגיעה לפתח
המערה נחשבה למעשה האחד הזה. לבסוף התכופפה והניחה את הפנס ליד
הכניסה.
הקול החלוד של בעלי הגלימות השחורות הדהד בראשה. "אנחנו בתקופה
של גיוס כוח אדם" הם אמרו, "עדיף להיות מוכנים... את מבינה".
לאחר שתיקה ארוכה הם הוסיפו "כדאי שנזהיר אותך מראש, מדובר
בעבודה שכוללת הרבה אדמיניסטרציה... וגם בהרבה ניירת..."
אליס החלה יורדת למערה ונעצרה. לרגע היא הססה ואז עלתה במהירות
למדרגה הראשונה, שם הסתובבה והביטה אל החור השחור של המערה,
נפרדה מהצל שלה וחייכה לעצמה.
אליס החלה לרדת במדרגות המערה פעם נוספת, אלה שהפעם היא ספרה
את המדרגות בדרכה למטה. שכן מה עוד היא יכלה לעשות?