(חמישה ימים לפני האסון, בחדר חקירות אפור)
אליס הסתכלה על סגן התובע הכללי. 'הכללי' של מה בדיוק היא לא
הייתה בטוחה. אולי של העיר, אולי של המדינה. מבחינתה הוא היה
יכול להיות סגן התובע הכללי של העולם. המילים שיצאו לו מהפה
נמתחו והתערבבו זאת בזאת. הכיסא היה לא נוח, כנראה במתכוון,
אבל בשעה האחרונה היא הפסיקה להרגיש אותו. היא הפסיקה להרגיש
גם את הרגליים ותחושה של עמימות השתלטה על מחשבותיה.
היא שמה לב שהיא רואה את פניו של סגן התובע גדלים ותופסים את
כל מרחב הראייה שלה. היא עברה מנקודה לנקודה על פניו, על
עיניו, על שפתיו שהיו עכשיו ענקיות וזזו לאט מעלה, מטה. היא
הציצה לעבר עיגולי הזיעה שנוצרו מתחת לבית השחי שלו והרגישה
בחילה.
בשעות האחרונות הם ניסו לגרום לה להרגיש שהיא קטנה, חלשה
ושהעתיד שלה תלוי בהם. אליס לא הצליחה לעצור את הדמעות.
עכשיו, כשנרגעה קצת, ניהלה מלחמה אבודה נגד הבחילה.
את היומיים האחרונים העבירה אליס בסידורים. כסף לא היה חסר
לאקס והיא ראתה מספיק סרטים בשביל לדעת איך שוטרים מתייחסים
לגברת הצעירה שמופיעה בתחנת המשטרה ומספרת על האסון הקרב. לא
הייתה לה שום כוונה לשבת בחדרי המתנה. היא, עם להמתין, סיימה.
מאה אלף דולר, משרד עורכי הדין גולדסטון וטיול אחד בשביל
לקנות לה חליפה, סידרו לה פגישה עם סגן יושב ראש המועצה
הלאומית ללוחמה בטרור גרעיני. שעתיים אחר כך היא נפגשה עם סגן
יושב ראש מחלק החקירות הארצי וסגן התובע הכללי. עורכי הדין
דיברו, היא שתקה. גם כשבכתה לא אמרה מילה. אחרי שלוש שעות של
איומים והפצרות מצד סגן היושב ראש, סגן התובע הכללי, וסגן של
סוכנות כלשהי, הם איימו לעצור אותה.
עורך הדין גולדסטון האב, שישב בכבודו ובעצמו לימינה ועלה לה
אלף דולר לשעה ("לא כולל מע"מ גברת, מע"מ זה לא בשבילי - זה
בשביל המדינה"), הצביע עם קצה העט שלו על אחד המסמכים ועליו
תאריך היעד לניסוי.
"מרשתי תהיה מוכנה לדבר בתמורה לדבר אחד", אמר לאט, בקול בס
עבה. "וזה בשביל כל מה שהיא עשתה בשבילכם עד עכשיו. היא תקבל
חסינות מלאה, על הכול. לא ניתן יהיה להעמיד אותה לדין על שום
דבר שהיא עשתה בחייה".
סגן התובע הכללי, גיחך בביטול ואמר "היא רוצה גם מזוודה עם
כסף לדרך, בשביל כל מה שהיא עשתה בשבילנו עד עכשיו?"
עו"ד גולדסטון לא חייך (9). "וזה יהיה חתום על-ידי הנשיא",
ענה.
(9) עו"ד גולדסטון התפאר פעם באוזני מאהב צעיר כי הוא מוכן
לעשות הכל בשביל הסכום הנכון. לחייך עלה יותר מאלף דולר לשעה.
אמנם לא הרבה יותר, אבל הוא לא עשה הנחות לאף אחד.
(חמישה ימים לפני האסון, בחדר אפור ליד)
סגן התובע הכללי אפשטיין יצא החוצה. הוא היה צריך זמן. הוא
היה צריך זמן להתגלח כשהקפיצו אותו מחופשה, הוא היה צריך זמן
לקרוא את כל החומר. מוזר, הוא חשב, אבל ככה בדיוק הוא אהב את
זה. הוא אהב את המתח, את הלחץ. הוא היה רגיל לתחושה הזאת ולכן
עצר וסידר לעצמו את המחשבות. קודם כל הוא צריך זמן לברר על
אליס. מי היא? ויותר חשוב - בשביל מי היא עובדת?
אף אחת לא מופיעה לפגישה עם סגן יושב ראש המועצה הלאומית
ללוחמה בטרור גרעיני, עם תיקייה מסודרת של מסמכים, תשריטים
וצילומים, שהמרחק בינם לבין אסון גרעיני הוא קצר מאוד, כאילו
היא נפלה מהשמיים.
בינתיים נראה היה שהוא זה שמנהל את ההצגה. סוכנויות מכל סוג
המתינו לראות לאן זה יתפתח. לא מעט אנשים הקשיבו לחקירה שלו
דרך מיקרופונים גלויים וסמויים. אחת הסיבות שהוא היה צריך זמן
היתה כדי להימנע ממצב שהשליטה תעבור לרשות אחרת ובפעם הבאה
שהוא ישמע את השם אליס זה יהיה בכתבה של הCNN- על הצלחה של
מישהו אחר לעצור אסון. כתבה שתהיה מלווה בכתבת המשך על קידום
מהיר של אותו 'מישהו אחר'.
אבל לא היה לו זמן. המזוודה מחליפה ידיים בעוד פחות מ24- שעות
וברגע שהוא יעצור לנשום, ה'מישהו האחר' כבר ימשיך במקומו. שום
בית משפט כבר לא יבטל את כרטיס ה"צא לחופשי" שאליס הולכת
לקבל, אבל זה בדיוק מה שהיא הולכת לקבל. ואם היא עוד לא מבינה
את זה בעצמה, עורך הדין שלה ישמח להסביר לה.
(חמישה ימים לפני האסון, בחדר בפראג)
אקסדריוס רכן מעל השולחן. לפניו היו מסודרים מסמכים, תשריטים
וצילומים של נמל התעופה בפראג. הוא היה עייף לפני כמה שעות
ועכשיו כבר איבד את הריכוז. מחשבותיו נדדו והוא השתעשע במחשבה
שלמכונית רגילה היו מעל ל10,000- חלקים נעים, בעוד שלחללית
היו מעל למיליון חלקים נעים. שניהם דרשו תחזוקה שוטפת אחרת
היו מתפרקים לחלקים. מבחינתו 'אנשים' היו דבר עם קצת מעל שישה
מיליארד חלקים נעים ולכן היה זה סביר למדי שמדי פעם ידרשו
תחזוקה. בעלי הגלימות השחורות נתנו לו קצה-חוט מספיק בשביל
להתחיל לחפש את החלק הפגום. את שאר האינפורמציה השיג לבד,
על-ידי הקשבה, שוחד, מעקב ו"הסרה" של מכשולים. בסופו של דבר
לא היו הרבה גורמים אנושיים שיכלו להביא לאסון בקנה מידה כזה
שיבטל את הכללים.
הכללים הסדירו את ההתנהגות של כל צד. הפן היסודי ביותר שלהם
היה חוסר התערבות. אקס עמד להפר את הכלל הזה בצורה הבוטה
ביותר. מרגע שלמד את פרטי העסקה, הוא השקיע זמן רב במחשבה איך
להוציא את המזוודה מהידיים של אחד בעל דוקטורט בפיזיקה
גרעינית העונה לשם קורט.
קורט חוסל במחשבות של אקס תוך שימוש בכדורים, בחרב, בתאונת
דרכים, בתאונת מטוס, בתאונת רכבות, בחצים, ברעל, בחצים עם רעל
ועוד ועוד. אקס תכנן עשרות תוכניות שונות שבהן תוחלף המזוודה
במזוודה אחרת. התוכנית האחרונה כללה הפלה של המזוודה, עם קורט
מחובר אליה ואל כל שאר המטוס הנושא אותם, היישר לים.
אבל כל תוכנית דרשה התערבות. אקס היה צריך להחליט בשביל קורט
ובעצם להחליט בשביל כולם. בסופו של דבר, כל תוכנית נתקעה על
אותו הפרדוקס: אקס מפר את הכללים בכדי לעצור את האסון ולשמור
על הכללים.
היו לאקס מספיק קשרים למטה בשביל להבין שהמלחמה לא תאחר לבוא
אחרי האסון. הייתה לו גם מספיק אינטואיציה בשביל להניח שגם
בצד שלמעלה עשו הכנות. המלחמה לא עניינה אותו. שני הצדדים
יבואו לחפש אותו ברגע שהכללים יוסרו וגם אם יצליח לשרוד, הוא
יהיה לבד (10). המחשבה שהוא עשוי לחזור לשמור על הארורים
ליד הקלחת הרותחת מעולם לא חלפה בראשו.
אקס נאנח. היה בזה משהו משחרר והוא נאנח פעם נוספת. לבסוף
התיישב בכורסת בית המלון הלא נוחה ועשה את ששנא מכל. הוא
השלים עם העובדה שאין לו ברירות. הייתה רק דרך אחת למנוע
מהמזוודה להגיע לידיו של גנרל עבד אל-מרואן בלי התערבות של
אקס. הדרך הזאת הייתה שבן אדם יחליט לעצור את המזוודה. והבן
אדם הנכון, או ליתר דיוק, הבן אדם בנקודה הנכונה היה קורט.
קורט היה האדם היחיד שייצא לו להחזיק את המזוודה לבד, בלא
פיקוח ובלי שמשהו מסביבו יוכל לעצור אותו מלוותר על המזוודה.
אקס הניח שקורט ממשיך עם התוכנית כי הוא לא מאמין שמשהו יקרה.
לפחות שום דבר בטווח הקצר. אם אקס יסביר לקורט על האסון
ויעזור לו לקבל את ההחלטה הנכונה, אז אקס האמין שקורט יוותר
על המזוודה. אקס התכוון לפגוש את קורט באולם ההמתנה לנוסעים
בשדה התעופה. הטיסה של קורט תגיע כעשרים דקות לפני הטיסה של
גנרל עבד אל-מרואן והוא יצטרך להמתין לגנרל. כל המסלולים
והשלטים בנמל התעופה הראו שגם אם הגנרל לא יופיע, או שהפגישה
תועבר למקום אחר, קורט יהיה חייב לעבור דרך אולם ההמתנה. אקס
בדק את אולם ההמתנה מקרוב בשבועות האחרונים. אפילו בשעת לילה
מאוחרת הייתה בו תנועה ערה של אנשים.
ושם, באולם המתנה מלא אנשים, יהיה לאקס חלון הזדמנויות קצר
לבקש מקורט לוותר על המזוודה. אקס הזכיר לעצמו לבקש בנימוס.
הוא גם הזכיר לעצמו לא להפנות את הגב לקורט ולו לרגע. להפנות
את הגב נטה להיות כואב בזמן האחרון.
עכשיו כשההשלמה הגיעה, אקס הרהר קצת באליס. זה לא שהוא לא
התגעגע אליה, אבל אחרי שהאסון יימנע יהיה את כל הזמן
להתנצלויות. נשים נטו לקבל את ההתנצלויות של אקס. אחרי כמה
מאות שנים, הוא ידע להתנצל בצורה מושלמת.
(10) המחשבה על כך שהג'וקים ישרדו את האסון ניחמה את אקס
באופן חלקי ביותר. בעולם של אקס הגעת לסוף הדרך רק כאשר לא
נותר לך יותר על מי לדרוך.
(ארבעה ימים לפני האסון, בחדר חקירות אפור)
עורך הדין גולדסטון האב עבר על המסמכים. הוא היה מודע ללחץ
הזמן, אבל הוא לא התכוון "להחליק על בננה" משפטית, ולכן עבר
סעיף סעיף, מוודא שהכל כשורה. לבסוף, אחרי שווידא שעותק נוסף
של המסמכים שמור בידיים הנכונות, רכן לעבר אליס ולחש לה "את
יכולה לדבר".
מול אליס ישבו סגן התובע הכללי אפשטיין, יושב ראש המועצה
הלאומית ללוחמה בטרור גרעיני וראש מחלק החקירות. אליס לא
דיברה כבר יומיים ולכן כשניסתה להשמיע קול נחנקה והחלה
להשתעל. סגן התובע הכללי אפשטיין יצא מהחדר ומיד לאחר מכן
הופיע עם כוס מים. הוא חזר כל כך מהר שאליס ניחשה שבצד השני
של הדלת עמדה מישהי עם כוס מים מוכנה. אף אחד לא העמיד פנים
שמאחורי המראה הגדולה שמולה, לא עמדו אנשים והקשיבו. לבסוף
נרגעה והחלה לדבר.
"יש מסמך אחד שחסר לכם. זה המכתב היחיד מעורך הדין שמתאם את
שעת המפגש. היא קבועה לעוד 17 שעות - אתם כבר יודעים איפה".
סגן התובע הכללי אפשטיין עיבד את המידע בראשו. להגיע מכאן
לפראג בטיסה ישירה ייקח קצת פחות מ17- שעות, כלומר שאם יצאו
עכשיו, יספיקו. בשלב זה היו לו מספיק סמכויות בשביל לקחת פחות
או יותר איזה מטוס שירצה. אבל הוא היה חייב לשאול שאלה אחת
נוספת לפני שיתחיל את התיאומים עם הצ'כים. "איך הגיע המידע
הזה לרשותך?" אמר בטון דורש.
אליס הסתכלה היישר אל פניו המזיעים וענתה "ממישהו שעבד בשביל
סוכנות אחרת. היינו בקשר רומנטי והוא נעלם לפני חצי שנה. בגלל
זה באתי אליכם".
אקס ניסה ללמד את אליס לשקר. שקר טוב הוא שקר שמבוסס עד כמה
שאפשר על האמת. כך הפרטים הקטנים מסתדרים מעצמם ושאלות
מכשילות לא מפתיעות אותך. שוב ושוב הוא הדגיש שלא הפריע לו
שהיא משקרת לו, רק שלא תשקר גרוע. אליס הרגישה שזו השקר הטוב
ביותר שיכלה לתת.
סגן התובע הכללי אפשטיין ניגב את פניו ודפק בכוח בידו הרטובה
על השולחן (מקפיץ את כולם חוץ מעו"ד גולדסטון, שלא התרשם
מטכניקות חקירה מסוג זה).
"שום דבר ממה שכתוב שם במסמכים לא יעזור לך אם לא תתני לי
שם!" צעק סגן התובע הכללי אפשטיין, אבל נענה רק בשתיקה.
סגן התובע הכללי אפשטיין הרגיש שהוא לא שולט בסיטואציה. אם
הוא לא יכול לגרום לנחקרת לגלות שם אחד עדיף לו כבר ללכת
הביתה ולחזור למיטה. "תני לי את השם או שהעסקה מבוטלת", ניסה
לשקר במפגיע.
עו"ד גולדסטון סימן לה בביטול שהיא לא צריכה לענות, אך אליס
נצמדה לאמת עד כמה שיכלה וענתה: "אקסדריוס".
פחות משנייה אחת אחר כך, ולפני שסגן התובע הכללי אפשטיין
הספיק להגיב נפתחה הדלת של חדר החקירות. כל העיניים הופנו
לעבר הכניסה. אפילו עו"ד גולדסטון הסכים שהיה זה לא צפוי
לחלוטין שאדם זר ייכנס בשלב זה של החקירה.
לחדר נכנס בחור רזה, כחול עיניים ובלונדיני שנראה כאילו הוא
מתחיל להקריח בגיל צעיר. הבחור לבש חליפת שלושה חלקים
אפורה-כסופה, עם עניבה תואמת, ועו"ד גולדסטון זיהה לפי המבטים
שהוחלפו, שאף אחד מהנוכחים בחדר לא מזהה אותו.
"אני מבין שאני מצטרף קצת באיחור", אמר בעל החליפה הכסופה,
תקע מבט ארוך בעיניו של סגן התובע הכללי אפשטיין והוסיף
"ושאנחנו בדרך לפראג". מבטו עבר על הנוכחים עד שלבסוף אמר
"את", והביט באליס, "באה איתנו".
(שלושה ימים לפני האסון, במטוס)
קורט אמר לעצמו בזמן הטיסה לפראג שהוא כבר יישן בדרך חזרה,
כשהכול יהיה מאחוריו. הוא העביר את הטיסה כשהוא מחבק ברגליו
את המזוודה ובוהה במושב שלפניו. משהו מהשקט של השבועות
האחרונים נסדק. נדמה היה לו שכל מי שמסביבו בוחן אותו. הייתה
זאת אותה התחושה שקיבל בהרצאות קשות במיוחד. קורט ניסה לעבור
על התוכניות שהכין, על הרעיונות שהיו לו, אך נתקע שוב ושוב על
השיחה האחרונה שלו עם עו"ד תומפסון.
קורט ניסה לשאול את תומפסון למה הוא צריך לטוס לפראג. נכון
יותר יהיה להגיד שהוא ניסה להתעקש שלא הוא זה שצריך לטוס
ושבעצם כל אחד אחר צריך לטוס במקומו. תומפסון חיכה בסבלנות עד
שקורט סיים לדבר ואז ענה "אני מבין שאתה לחוץ" באותו הטון
שמדבר לילד מישהו שמעולם לא נאלץ לגדל ילדים, והוסיף "אבל
עברנו על כל זה. אני לא משתמש בך בתור נער שליח, חשוב לי שאתה
תדבר איתם כשאתה מעביר את המזוודה. חשוב לי שאתה תרגיש שהם
יודעים מה לעשות איתה. בוא נעבור על זה שוב", אמר וסימן
למזכירה להביא לו קפה, דחוף לפני שהוא מת. "תתחיל בלשאול איך
הייתה הטיסה שלהם, הם יקחו את השיחה משם. רק חשוב שתוודא שהם
יודעים לקרוא את ההנחיות שלך-"
"אבל למה זה חייב להיות בנמל התעופה?" נזכר קורט באחת מתוך
אלפי השאלות שהיו לו בדרך לפגישה.
"שדה התעופה הוא המקום האידיאלי. אתה תהיה מאובטח כל הזמן,
האישורים שארגנו לך לא מאפשרים לאף אחד לעצור אותך", או לחסל
אותך, ביל הוסיף לעצמו בלב.
קורט הבין שהוא טס עוד לפני השיחה אבל קיווה שמשהו ישתנה ברגע
האחרון. תומפסון סיים את השיחה איתו במשפט "הכסף יחכה לך בבנק
כשתנחת חזרה". קורט חזר בראשו על המשפט הזה שוב ושוב, מנסה
להרגיע את עצמו.
(שלושה ימים לפני האסון, במטוס אחר)
סגן התובע הכללי אפשטיין לא ידע זאת, אך ג'וני הפר כל אחד
מהכללים בדרך לפראג. הוא התערב בענייניהם של בני האדם ברמה
הגבוהה ביותר כשהוא משאיר את סגן התובע הכללי אפשטיין אחראי
על החקירה ועל כוח המשטרה עד פראג. ג'וני קרא את המחשבות של
כולם כל הזמן ואפילו דאג להאיץ את המטוס ב200- קמ"ש מעל
למהירות הטיסה המקסימאלית שלו, כדי להביא אותם לנמל התעופה של
פראג בזמן.
אבל סגן התובע הכללי אפשטיין כן ידע שמושכים פה בחוטים
ושרשמית לפחות, הוא עדיין אחראי. מאחר שמי שאחראי הוא גם זה
שבסופו של דבר גם זה שמתדרך את הכתבים, הוא ידע מתי לא לשאול
שאלות מיותרות.
(יומיים וחצי לפני האסון, באולם ההמתנה לנוסעים בשדה התעופה
בפראג)
אליס ישבה עייפה על הכורסה והסתכלה על הצמיד שהושם על רגלה.
היא ניסתה לשחזר איך הגיעה למצב ההזוי שבו היא יושבת באולם
ההמתנה לנוסעים של נמל התעופה של פראג. הטיסה הפתיעה אותה.
ההפתעה התחלפה בעצבנות על כך שעו"ד גולדסטון נעלם מהשטח. היא
עוד הייתה חייבת לו כסף והתכוונה להעלות שאלות בעניין זה
כשיבוא לחפש אותו.
במהלך הטיסה התחלפה העצבנות בשנאה. שנאה על כך שהיא מוחזקת
באזיקים, שנאה על כך שהתעלמו ממנה לחלוטין (גם כשניסתה לדבר
עם כל מי שמסביבה), שנאה כנגד כל העולם. אחרי שעות ארוכות
שבהן לא נתנו לה לנוח מרוב שאלות, היא עברה להיות חבילה שפשוט
העבירו ממקום למקום. כשסוף סוף נרדמה, ניערו אותה והורו לה
לרדת מהמטוס. עייפה ומטושטשת היא צעדה לעבר אולם ההמתנה. שם
גילתה שהיא יושבת לבד עם צמיד על הרגל. מתי שמו אותו, היא לא
ידעה. אבל בניגוד לסגן התובע הכללי אפשטיין, מתמטיקה בסיסית
היא ידעה לעשות, והיא ידעה שמטוס נוסעים רגיל לא יכול להגיע
כל כך מהר לפראג. מישהו שם שבר את הכללים, והיא הייתה מוכנה
להמר שהיא יודעת מי.
היא התבוננה בעניין בבלונדיני בחליפה הכסופה שישב מספר כיסאות
לצידה. מדי פעם הוא הושיט את ידו אל צווארו ושחרר את העניבה
כדרך שעושה אדם שאינו רגיל ללכת עם עניבות. זמן מה אחר כך
העניבה שוב הייתה מהודקת סביב צווארו, אף שלא ראתה אותו מהדק
אותה.
אקס הסביר לה מספיק בשביל להבין שצייד הוא דבר די נדיר. ואם
הוא שם, סימן שהוא מאמין שגם אקס יגיע. למה שהצייד ייקח אותה
למקום המפגש היא לא הבינה. אולי הוא רצה שהיא תזהה את אקס
בשבילו? אולי הוא רצה שאקס ייגש אליה? אולי הוא התכוון להשתמש
בה בתור קלף מיקוח? מה שזה לא יהיה, היא לא התכוונה לעזור לו.
אם אקס יגיע, היא לא התכוונה לעשות שום סימן לקראתו.
(יומיים וחצי לפני האסון, בכיוון ההפוך לאולם ההמתנה לנוסעים)
קורט פספס את השלט. עכשיו כשהוא חשב על זה, יכול להיות שהוא
פספס יותר מאשר שלט אחד. מרגע שנחת המקום היה מלא בשלטים עם
הודעות בצ'כית. 'מדינה קומוניסטית דפוקה', חשב לעצמו. הייתה
לו תחושה שהוא בכיוון הלא הנכון, דבר שגרם לו ללכת יותר מהר.
אם הוא באיבוד, אז אין לו שום סיבה להישאר שם. התחושה התחזקה
ויחד איתה הופיעה תחושה נוספת. התחושה ששום דבר לא בסדר ושזה
באשמתו. קורט אמר לעצמו שאולי עדיף היה לו להישאר הבוקר
במיטה. עכשיו הוא כבר כמעט רץ.
(יומיים וחצי לפני האסון, בכיוון הנכון לאולם ההמתנה לנוסעים)
בדרך כלל, אקס לא שם לב לצעדים שלו. מדי פעם מישהי העירה לו
שיש לו צעידה מלאת ביטחון עצמי, כאילו הוא מזמזם איזה מוזיקה
בראש, או מנסה להיראות 'קול'. אבל עכשיו אקס הקפיד מאוד ללכת
לאט. ללכת מדוד. הטריק היה להיטמע בקהל מספיק בשביל שאף אחד
לא יזכור שהוא ראה אותך. בשביל זה אקס היה צריך להרגיש את
הקצב של המקום, את הקצב שבו אנשים הלכו. אקס חשב שאולי היה
צריך להביא תיק גדול, שיאט אותו קצת. אנשים מסביבו נעו לאט
יותר ויותר. האינסטינקט הראשוני אמר לו להסתובב ולברוח. משהו
בזרימה של התנועה לא היה טבעי. יותר מדי אנשים ניסו להיראות
כאילו הם עסוקים במשהו אחר. 'יהיה בסדר', אמר הקול בראשו
והוסיף שהוא חייב להמשיך הלאה ולראות מה יקרה.
בדיוק עם המחשבה הזאת הוא נעצר בכניסה לאולם ההמתנה. מאחר
שהיו רק כמה עשרות אנשים באולם הענק, הדרך הייתה פנויה לפניו.
אבל משהו ב'יהיה בסדר' צרם לאקס. קודם כל זה אף פעם לא היה
מבוסס על עובדות. וחוץ מזה במקום להוריד את הלחץ ה'יהיה בסדר'
רק הגביר אותו. אקס חשב שאם מישהו עוקב אחריו, אז אותו מישהו
והוא צריכים קצת זמן איכות לבד. במקום כמו השירותים
הציבוריים, איפה שאקס יוכל לשאול שאלות ולעמוד על כך שהוא גם
יקבל תשובות. השירותים היו מצידו הימני הרחוק של האולם הענק
ואקס התחיל לנוע לכיוונם כשהוא קלט בצידו השמאלי הרחוק של
האולם, יושבת בין המושבים הרבים שהונחו שם בשביל הנוסעים, את
אליס.
אליס זיהתה את אקס. הוא נראה בדיוק כמו שנראה תמיד. מלא
בביטחון עצמי. בבת אחת היא זינקה אל רגליה ובאותה מהירות
נעצרה. המראה של אקס בלבל אותה. כל מה שהיה צלול וחזק עד
עכשיו, נעלם והשאיר אותה עומדת במקומה. היא הבינה איך היא
בוודאי נראית בעיניו ושאלה את עצמה בטון הכי פרקטי שיכלה
לגייס 'טוב, חוץ מלעמוד פה, מה עוד את יכולה לעשות?'
לא הייתה לה תשובה.
אקס ואליס עמדו ובהו אחד בשנייה מקצוות שונים של אולם ההמתנה
למשך שניות ארוכות. יחד איתם נעצרו כל האנשים בחדר ההמתנה.
אקס הציץ לצדדים והבין שכל מי שמסביבו מסתכל עליהם ומחכה
לראות מה הוא יעשה. כל מי שנראה כמו נוסע תמים הקשיב פתאום
לאוזניה סמויה, או שעמד לשלוף נשק. הדרך החוצה עוד לא הייתה
חסומה. אם רק יזוז מספיק מהר... אקס התחיל להסתובב אחורנית,
כשמדלת הכניסה לנוסעים הנכנסים, בדיוק בקצה השני של אולם
ההמתנה, הופיע בצעידה מהירה אדם לבוש ברישול, כולו מתנשף,
נושא בקושי מזוודה כבדה.
(יומיים וחצי לפני האסון, באולם ההמתנה לנוסעים)
סגן התובע הכללי אפשטיין לא זיהה את אקס. הוא גם לא זיהה את
קורט, שנראה כאילו הוא מחפש בפני מי להתנצל על כך שאיחר. אבל
הוא זיהה את הסיטואציה.
הרגע לקחת סיכון הגיע. הוא ידע שהבחור בחליפה האפורה, יהיה מי
שיהיה, עומד מאחוריו, אבל הוא לא התכוון לאפשר למישהו אחר
להורות להסתער. לא משנה מה תהיינה ההשלכות, ההחלטה הזאת היא
שלו. הוא הרים את מכשיר הקשר שבידו ותוך כדי שלחץ על הכפתור,
הבינו עשרות הסוכנים שבאולם ההמתנה שאין יותר למה לחכות.
הפקודה נבלעה בצעקות הסוכנים. הסוכן הקרוב ביותר לאקס היה
במרחק של כשלושה מטרים ממנו. הסוכן החל להרים את האקדח לעברו
של אקס כשהוא צועק לו לעצור. יחד איתו כוונו לעבר אקס עוד 36
כלי נשק אחרים.
ואז קרה דבר שנראה בעיני אפשטיין טיפה מוזר. אקס החלט לרדת
לאט על ברכיו והושיט את ידיו אל הרצפה. אפשטיין לא ראה הרבה
מעצרים בחייו ולכן הניח שאקס מנסה לסמן שהוא לא הולך להתנגד.
אך כשאקס הרים את ראשו, עיניו עצומות בחוזקה, נכבו כל האורות
באולם ההמתנה. בשעת לילה מאוחרת, כאשר כל האורות באולם הסגור
כבו, נוצר חושך מוחלט.
אפשטיין הושיט את ידו אינסטינקטיבית לכיס החליפה ושלף את
הטלפון הנייד שלו. הוא פתח את המכשיר ביד אחת, אך שום אור לא
יצא ממנו. צעקות הסוכנים שמסביבו נשתתקו. אפשטיין זכר בבירור
שלחלק מהם היו פנסים על הנשק. לאחרים בוודאי היו סטיקלייטים
באפודים. נראה היה שאף אחד מהם לא הצליח להדליק אור. איך אקס
הצליח לעשות את התרגיל הזה, הוא לא ידע.
(יומיים וחצי לפני האסון, בחושך)
ג'וני שמע את הפקודה להסתער וקיווה שאקס ינסה להתנגד בכוח.
הוא הרגיש את אקס נופל על הרצפה כמו אבן לתוך אגם. אקס הפעיל
כמות עצומה של כוח, שיצא ממנו בגלים שהלכו וגדלו, מחשיכים בבת
אחת את כל המנורות בחצי העיר מסביבם. ג'וני חשב שאקס יצטרך
לברוח רחוק מאוד אם הוא ירצה להתחמק מההשפעות של מה שעשה זה
עתה. הוא לא ראה דבר, אבל הוא הרגיש את מרכז הכוח של אקס זז.
ג'וני החל לשלוף את החרב. בכל הפעמים הקודמות שהוא החזיק בה,
הייתה לה תחושה מעקצצת, כמו של חשמל סטטי רב. עכשיו הידית
בערה. ג'וני הבין למה התכוונה ניקה כשאמרה שלא יוכל להחזיק בה
ולשרוד מבלי להשתמש בכוח שיש בו. ידית החרב הבעירה את היד
שלו, וכשהחרב נשלפה כולה, התחושה הייתה כאילו כל הגוף שלו
עולה באש. הוא עצם עיניו בכוח, מנסה להתגבר על הכאב, וכשפתח
אותן ראה שהחרב זוהרת בחושך, מאירה את עשרות הסוכנים שנעו
בעצבנות בחושך, מכוונים בתזזיתיות את האקדחים והרובים לכל
כיוון, מאירה את אליס שעדיין עמדה קפואה ומאירה את אקס שעשה
את דרכו במהירות מסביב לסוכנים ואל המזוודה שבידי קורט.
הזמן קפא מלכת לפחות משנייה. הכוח של אקס משך אליו את תשומת
הלב של כל הנוכחים באולם הסגור. ג'וני ראה שהיחידה שנותרה
קפואה באותה השנייה הייתה אליס, שכאילו לא הייתה קשורה לדבר
ממה שהתרחש סביבה, ונותרה להתבונן על הסוכנים שזרקו את כל מה
שהיה בידיהם, פניהם מתעוותות מכוח הדחף להגיע אל אקס.
אקס הלך שפוף וניסה להתרומם כאשר הסוכן הראשון זינק עליו.
הסוכן תפס אותו מאחורנית ונעץ את שיניו בעורפו. מספר סוכנים
אחרים זינקו על אקס, הפילו אותו על רצפת אולם ההמתנה וקרעו את
בגדיו.
אקס סירב להתנגד, סירב להשמיע קול, אך נראה היה שהאנשים לא
שמו לב לכך. מטורפים מכעס הם נלחמו על פיסה מגופו, דוחפים את
ראשם לנגוס בו. קורט נטש את המזוודה שרק רגעים ספורים לפני כן
נאחז בה כל כך בחוזקה והצטרף אל המהומה.
ג'וני הרגיש מוזר להסתכל על הטירוף והסיט את מבטו. רחוק בקצה
השני של אולם ההמתנה, נחה מיותמת המזוודה. הוא החזיק את החרב
ביד אחת כלפיד מעל ראשו, דילג בזריזות מעל אנשים ששכבו על
הרצפה, מתבוססים בדמו של אקס, והרים את המזוודה בידו השנייה.
עכשיו כשהחזיק אותה הוא נאלץ לשאול את עצמו מה יעשה איתה. לא
נותר זמן רב עד שהמינוי שלו כצייד יחלוף והכללים יחולו עליו.
לידו שכב על הרצפה סגן התובע הכללי אפשטיין. אפשטיין נראה כמו
קריקטורה של חיה מוכת כלבת, שכוב על גבו, ידיו מורמות בקושי,
ראשו מונח שמוט בקיא של עצמו ועיניו מגולגלות לאחור, מותירות
רק את החלק הלבן המבחיל גלוי. המחשבה להשאיר את המזוודה בידי
נציג החוק חלפה כלעומת שבאה.
הבעלים הקודם של המזוודה, קורט, נעלם בין הסוכנים שנערמו מעל
גופתו של אקס. הבעלים הבא של המזוודה, הגנרל, טרם הגיע.
המחשבה למסור את המזוודה לידי הגנרל נגדה את כל מה שנאמר
לג'וני על אי התערבותם של הצדדים. אולי המזוודה נועדה להגיע
אליו, אך ג'וני לא ראה את עצמו עושה את זה. מסביבו החלו
הצרחות להיחלש. יותר ויותר אנשים נפלו על הרצפה רועדים, חלקם
התעלפו, חלקם פשוט בהו בתקרה.
ג'וני קלט לפתע בצידו השמאלי הרחוק של האולם, עומדת בין
המושבים הרבים שהונחו שם בשביל הנוסעים, את אליס, קפואה בתוך
המהומה.
אליס ידעה מה המזוודה יכולה לעשות והיא הייתה האדם השפוי
היחיד בסביבה. ג'וני מצא את עצמו עומד לידה, מופתע עד כמה מהר
הגיע אליה מהקצה השני של האולם. היא הסתכלה על החרב הזוהרת
בחשיכה. ג'וני הרחיק את החרב לאחור והרים את המזוודה אל מול
פניה. לפני שמסר אותה לידיה הוא הביט לאחור וראה את אפשטיין
מתנדנד אל רגליו. בקצה האחר של האולם הופיעה שיירה של אנשים
ובחזיתם אדם עצום מימדים, לבוש במדי צבא עם יותר עיטורים מכדי
שיהיה נוח ללבוש אותם. ג'וני הסתכל לתוך עיניה של אליס ורצה
לצעוק לה - 'תחליטי!'
(יומיים וחצי לפני האסון, באור)
אליס עמדה מול ג'וני והחזיקה את המזוודה. היא מצמצה וג'וני
כבר לא היה שם. כמה שניות לאחר מכן החלו אורות הנאון הגדולים
של אולם ההמתנה להידלק, שוברים את השקט בזמזום שלהם. על הרצפה
מולה עדיין שכבו הזויים הסוכנים, הכרתם מתחילה לשוב אליהם.
אליס שמעה את מה שג'וני לא אמר לה. היא החזיקה את המזוודה
בשתי ידיים, מבינה שעליה להחליט. כל המחשבות נעלמו. נעלמה
התקווה לחזור לאקס ואיתה נעלם גם הכעס על הסוכנים, על
אפשטיין, על הפסיכולוגית שלה ועל עצמה. היא שמעה את הנשימות
שלה שחרקו מתוך הרגל וסיגריות. מכל סערת הרגשות נשארה רק
הריקנות. לאט לאט היא החלה לצעוד לעבר הכניסה לאולם ההמתנה.
היא לא רצתה להעניש אף אחד. היא רק רצתה שהתחושה הריקה מבפנים
תיגמר. רגע לפני שהגיעה אליו, היא חשבה על כך שהיא לא מחליטה
בשביל להוכיח משהו למישהו, אלא שהיא משתחררת מהצורך הזה ויחד
עם זה גם מהצורך ההפוך למרוד ולעשות דווקא.
היא הניפה את המזוודה בכוח, מוסרת אותה בעוצמה לגנרל. היה לה
ברור מהבעת פניו שהוא אינו רגיל שאנשים לא מפחדים ממנו, ודאי
לא נשים שהיו קטנות ממנו. שפתיו נפתחו מעט כאשר המזוודה פגעה
בגופו והוא קלט אותה בשתי ידיו. אליס הפנתה אליו את גבה מבלי
לאפשר לו לשאול דבר והחלה לצעוד לכיוון השני, סוגרת את עצמה
מלשמוע אם הוא קורא לה.
היא חלפה על פני קורט שנראה כאילו הוא מנסה להסביר לעצמו איך
הגיעה המזוודה לגנרל בקצה השני של האולם והאם יכול להיות שהוא
עצמו מסר אותה ולא שם לב.
היא חלפה על פני אפשטיין שנראה כאילו הוא מנסה להסביר לעצמו
לאן נעלם אקס, לפני שיסביר זאת לכתבים.
לאורך החודשים האחרונים אליס ניסתה להכין את עצמה למקרה שלא
תוכל להיות עם אקס. עכשיו כשהרגע הגיע, היא חשה הקלה.
| 