(חצי שנה לפני האסון)
אקס נכנס לחדר לאט, מנסה לקלוט את הפרטים הקטנים שמולו.
החדר היה גדול יחסית לחדרים אחרים במלון. היו בו שתי מיטות
זוגיות וביניהן שולחן קטן ועליו קנקן מים ושתי כוסות זכוכית.
על קצה אחת המיטות ישב בחור רזה, כחול עיניים ובלונדיני שנראה
כאילו הוא מתחיל להקריח בגיל צעיר. הבחור לבש ג'ינס כחולים
וחולצת טי שירט לבנה. לצד הבחור הייתה מונחת על המיטה מזוודה
מלבנית ארוכה בצבע עץ אדום כהה. המזוודה הייתה פתוחה כלפי
הבחור והמכסה הסתיר לאקס את מה שהיה בתוכה.
ידו השמאלית של ג'וני הייתה מונחת בתוך המזוודה, מוסתרת.
"פאקינג שיט!" אמר אקס בהפתעה.
"מה?" שאל ג'וני.
אקס ניגש למיטה השנייה והתיישב מול ג'וני כשהשולחן הקטן
ביניהם. אקס ידע שאלה הם רגעי חסד. רגעים שלפני המילים ולפני
האלימות. בתנועות אטיות הוא הרים את קנקן המים, הניח אותו
במרכז השולחן ואמר "להפוך מים ליין זה שטויות, פשוט עניין של
להוסיף צבע וטעם, אבל קוקה קולה - זה כבר עניין אחר לגמרי".
אקס הושיט את שתי ידיו באוויר, כפותיו גלויות, מסמן שאין לו
נשק, הצמיד את שתי כפות ידיו אל צידי הקנקן שעל השולחן
והתרכז. המים נהיו עכורים, צבע סגולשחור הופיע כאילו דיו
נשפך לתוכם עד שהשחירו לחלוטין. אז קרא אקס לאלפי בועות קטנות
של אוויר, מהפינות הרחוקות של החדר ודחס אותן בכוח רב לתוך
הנוזל שבקנקן. התהליך הצריך ריכוז רב והיה על הגבול הדק שבין
לכופף את הכללים לבין לשבור אותם ולקפוץ על השברים. לבסוף
הרים אקס את קנקן הקוקה-קולה, מזג לכוס של ג'וני וענה "פשוט
הייתי מופתע, זה הכול. אתה לא לובש חלוק אפור וזה אומר שאולי
אתה לא צייד", ובתוך לבו המשיך אקס בשקט ואמר 'ואם אתה לא
צייד, אתה לא יכול להחזיק בחרב שאמורה להיות לך בתוך המזוודה
הזאת שלידך'.
התשובה הפתיעה את ג'וני ולרגע הוא נזכר שלניקה הייתה הבעה
דומה כשהיא ראתה אותו נכנס לאפסנאות.
ג'וני הסתכל על אקס, על העיניים הירוקות מדי ועל הזיפים ושאל
"אז אתה מתכוון לבוא איתי בדרך הקלה או בדרך הקשה?"
אקס חייך, חצי חיוך, וענה "בוא נדבר קצת לפני".
ג'וני הרהר לשנייה ואז אמר בהתרסה "אוקיי, בסדר, אם אתה רוצה
לדבר, אז מה אתה יודע על הכללים?"
עכשיו אקס חייך חיוך מלא ואמר "הרבה מאוד, אבל זה לא משנה
כרגע, יש דברים הרבה יותר חשובים מזה, חשוב שתדע למה מבקשים
להחזיר אותי למטה-"
ג'וני סימן לו עם ידו הימנית החופשייה לעצור ואמר "לא, בוא
נדבר על הכללים".
אקס התמתח אחורנית על המיטה, נשען על מרפקיו, חשב על המאמץ
הרב שהשקיע בכדי לגלות את הדברים בעצמו ואמר "השם המלא הוא
'כללים של נימוס' והם חלים גם על מלאכים, כמו שאתה בטח יודע.
אבל יותר מזה, הם חלים גם על בני אדם. הם הומצאו קצת אחרי
שהומצאה החרב. אף אחד לא יודע מי המציא אותם, באותה מידה שאף
אחד לא יודע מי המציא את החרב. יש כאלה שחושבים שהכללים עצרו
מלחמה איומה".
אקס התרומם, התיישב על קצה המיטה, התכונן לקום ואמר "הכללים
מאפשר לכולם לחיות אחד ליד השני. לא אחד עם השני, אבל ליד, כל
עוד אף אחד לא עושה שום דבר 'לא מנומס' כולם מעמידים פנים
שהכול בסדר".
אקס התרומם, נעמד על רגליו, הסתובב והלך לאט לכיוון אחורי
החדר, מתרחק מג'וני, אך שומר מדי פעם על קשר עין. "חשוב שתבין
למה נשלחת, חשוב כי אולי רק אתה יכול לעצור את האסון". אקס
הפנה את גבו לג'וני, נעמד בקצה החדר והביט בתמונה של הקיר.
בתנועה מהירה הסיר את התמונה מהקיר והניח אותה על הרצפה.
מאחורי התמונה הייתה כספת גדולה ובמרכזה פאנל עם לחצנים,
בדומה לטלפון משוכלל עם מצלמה.
אקס הקיש את הקוד, פתח את דלת הכספת והוציא תיקיית מסמכים.
הוא הסתובב בדיוק בזמן כדי לראות את ידו השמאלית של ג'וני
מופיעה מתוך המזוודה, אוחזת באקדח ענק.
(חצי שנה לפני האסון)
נשיא אקדמיית השדים, מורלוק כהן, שד מדרג 3, ישב בלשכתו
והסתכל על השעון שעל ידו, מלטף כמתוך הרגל את זיפי הזקן
הנצחיים. הלשכה הייתה מרווחת מאוד. בקצה השני היה שולחן עם
מספר כורסאות עור, לידם שידה ועליה מכונת אספרסו שהייתה
בבירור גדולה מדי בשביל כל מקום שאינו בית קפה. מורלוק לא זכר
את הפעם האחרונה שמישהו הכין שם קפה. על המכתבה מולו היו
מונחות תמונות של אקס, של אליס ושל ג'וני. כל פרויקט אחר נדחק
הצידה. שדים בכירים ממנו התקשרו בימים האחרונים בכל שעה של
היום וכשלא הצליחו להשיג אותו, הם התקשרו למנהלת הלשכה שלו
ולמזכירות, דורשים תשובות.
מורלוק חשב על אקס, על כך שמעולם לא התפתה לחזור למטה. על כך
שאקס הבין שלמטה הכללים לא חלים. ואם הכללים לא חלים, שדים
יכולים פשוט להיעלם. מורלוק חשב על כך שהוא עצמו יכול להיעלם.
אף אחד לא ישאל שאלות. אף אחד לא שאל שאלות כשקודמו בתפקיד
נעלם. עם השנים מורלוק צבר מספיק כוח והשפעה בשביל לברר מה
קרה לנשיא הקודם, אבל יש דברים שפשוט עדיף לא לדעת.
דפיקות נשמעו מכיוון הדלת ומנהלת לשכתו, שדה מכוערת להפליא
מדרגה 4 הציצה ללשכה ואמרה "כולם הגיעו, הוועדה מחכה לך בחדר
הישיבות". היא הסתכלה עליו, מחכה לתשובה ומשזו לא באה הוסיפה
מתוך הידיעה המשותפת לכל המזכירות ביקום, שיש דברים שיפלו בין
הכיסאות אם לא יבהירו אותם כמו לילד קטן "יש שם כבר שלושה
מלאכים, שני שדים ובעל חלוק שחור, הם מחכים רק לך", וסגרה
אחריה את הדלת.
מורלוק התרומם, נעמד מול המראה, סידר את הגלימה האדומה וחיפש
את המקום בתוך תוכו שהוביל אותו עד לכאן. המקום הזה שהיה
הידיעה הנחושה שהוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר. מוזר, חשב,
דווקא כאשר השעה כל כך קרובה, הוא מצא באותו מקום עייפות.
הגיע הזמן למנות צייד. היה זה צעד חריג, אבל לא הייתה דרך
אחרת לעצור את אקס ולאפשר לאסון לבוא. אחרי האסון תבוא
המלחמה. מלחמה שבה הראשון ליפול יהיה שד שחוסל על-ידי מלאך.
הם ניסו להימנע מזה עד עכשיו ככל שיכלו. הוא קיווה שמבחן
התוצאה יצדיק את המינוי ושהכול יסתדר או לפחות יישכח בבלאגן.
את ההסברים הוא יתן אחר כך. אם מישהו יקשיב זאת כבר שאלה
אחרת.
(חצי שנה לפני האסון, שנייה אחר כך)
ג'וני הרהר ברעיון למסור לאקס ד"ש מניקה, אבל החליט שזה מסוג
הדברים שאומרים אחרי שהכדורים פגעו ולא לפני. הוא הספיק לראות
את אקס מסתובב, כשלחץ על ההדק.
מאוחר יותר, כשג'וני שחזר במוחו שוב ושוב את מה שקרה, הוא
הבין שאקס לא עשה שום דבר. להיפך, אקס הפסיק לעשות. אקס הפסיק
להתרכז באלפי בועות קטנות של אוויר, שבבת אחת רצו לחזור
לפינות הרחוקות של החדר, דוחפות בדרכן את קנקן הזכוכית.
ענן שחור בריח קרמל מילא את החדר והעיף את ג'וני אל הקיר.
ג'וני הרגיש שהוא פגע באקס כשירה וניסה לשמר את התחושה הזאת
בזמן שהעולם נהפך לחור שחור.
כמה דקות אחר כך ג'וני התעורר, שחרר את האקדח מידו השמאלית
ושמע את סירנות המשטרה מתקרבות. הוא נשאר לשכב על הרצפה וניסה
להרגיש את הנשימות שלו, הושיט את ידו ושחרר את העניבה שלחצה
לו על הצוואר.
המודעות חזרה אל ג'וני בבת אחת. במקום ג'ינס כחולים וחולצת טי
שירט לבנה, הוא לבש חליפה אפורה - כסופה עם עניבה תואמת.
'לא יכולתם לסדר את זה חמש דקות קודם?' הוא חשב בעודו מוציא
את החרב מהמזוודה.
אבל חמש דקות הספיקו לאקס כדי להיעלם. אף אחד לא זכר אותו, לא
הפקיד בלובי, לא נהגי המוניות. הוא לא הופיע ברשימות של אף
בית חולים. המשטרה אף פעם לא שמעה עליו, הוא מעולם לא הופיע
בגוגל.
אבל ג'וני החזיק בחרב ובסבלנות. אז הוא חיכה, עשה תנועות
מרשימות עם החרב מול המראה והקשיב.
הוא הקשיב כל הזמן.
(שבועיים לפני האסון)
אליס ישבה ב4- בבוקר בדירה. היא עישנה את הסיגריה האחרונה
בחפיסה לפני שעתיים ועכשיו לא הייתה מסוגלת לחשוב על שום דבר
אחר. בהתחלה חשבה שיש עוד סיגריות מוחבאות איפשהו בדירה ולכן
חיפשה אותן בחיפוש מדורג. בהתחלה היא עברה על כל המקומות שבהם
יכלה להניח חפיסת סיגריות. אחר כך חשבה לעצמה - 'לו הייתי
חפיסת סיגריות, איפה הייתי?' והפכה את כל המגירות. לבסוף עברה
לשלב האחרון של החיפוש והתחילה לסדר את הדירה, שומעת את אימא
שלה אומרת לה בראש "נו באמת, איך חשבת שתמצאי משהו בבלגאן
הזה?".
לבסוף התיישבה, עייפה, על הכורסה. אליס לא הרשתה לעצמה להיות
עייפה בלילות, בכדי לא לישון בחושך. אקס אמר לה לחכות לו, וזה
מה שהיא עשתה. הוא לא אמר לה שהיא צריכה לסבול מסיוטים בזמן
שהיא מחכה.
אבל בימים האחרונים נשבר לה. הלילה נוספה המחשבה שאקס אהב
אותה דווקא בגלל שהיא אף פעם לא עשתה מה שאמרו לה. ככה שבעצם
זה באשמתו. אליס חייכה, קמה מהכורסה והלכה לשטוף פנים. אחר כך
כיבתה את כל האורות בדירה, גיששה את דרכה למיטה בחושך המוחלט
ונשכבה לישון.
זה לקח שניות אחדות ואז החדר הרגיש בדיוק כמו המערה. תחושה
חדה של התכווצות בבטן, יחד עם צמרמורת. אליס לא ראתה כלום,
אבל ידעה שהיא לא לבד בחדר. הפחד הכאיב לה. היא רצתה לקפוץ
מהמיטה ולהדליק את האור. מיד אחר כך היא רצתה להתכסות בשמיכה
ולהתחבא. היא הרגישה שכל רגע משהו ייגע בגוף שלה ויקפיץ אותה.
במקום זה היא עצמה עיניים וניסתה להכריח את עצמה להירדם,
מרגיעה את הגוף, נותנת לתמונות לרוץ בראשה.
החושך התחלף באור עמום. היא קמה מהמיטה והלכה לסלון. השטיח
העבה שהיא ואקס הביאו לדירה היה מקופל והרצפה החשופה הציצה
מתחתיו. לא היה כל זכר לשולחן הכבד שהיה מונח על השטיח. במקום
השולחן הופיעה במרכז רצפת הסלון דלת עץ, מוסתרת חלקית על ידי
השטיח, טבועה ברצפה. טבעת מתכת גדולה הייתה בצידה הרחוק של
הדלת. אליס הלכה למטבח ושלפה את הסכין הגדולה ביותר במגירה.
לעומת אליס הייתה הסכין כמו חרב קטנה. אליס הצמידה את הסכין
אל מאחורי הרגל שלה. תחושת הביטחון לא באה מהרעיון של לנפנף
בסכין אלא מהאפשרות לשלוף אותה בהפתעה.
הטבעת הייתה חלודה, והשאירה נקודות קטנות, אדומות חומות, על
ידה הלבנה של אליס. אליס הרהרה בכך שהיא גרה בקומה השלישית,
בעודה יורדת במדרגות החשוכות שצצו במרכז הסלון, לעבר המרתף.
קירות הבטון של המרתף החדש היו חשופים-אפורים. הדבר היחיד
שהיה בו היה מראה גדולה שעמדה במרכז החדר.
אליס נעמדה מול המראה. מולה עמדה דמותו של אקס, כשהוא ערום
לחלוטין. הדם הפסיק לטפטף מהחורים הגדולים בכתפו ובחזהו. אליס
חשבה שאולי הדם נעלם כי היא שנאה דם, ובכל זאת, זה היה החלום
שלה.
"מאוד תיאטרלי", היא אמרה. דמותו של אקס חיכתה קצת ושאלה "מה
את רוצה?" בטון שאמר 'כן, כן, בלי הציניות, מה את באמת
רוצה?'.
"אותך", ענתה, כובשת את הציניות בכוח.
"ואם את לא יכולה לקבל את זה?"
אליס הסתכלה על אקס, על גופו, על הפצעים, הסתובבה ועלתה
במדרגות. לא היו לה כוונות לעמוד כל הלילה ולהתווכח עם המראה.
היא ידעה מה היא רוצה.
(שבועיים לפני האסון)
ד"ר קורט ישב בחדרו. מרצים באוניברסיטה קיבלו חדרים קטנים, עם
מחשב ישן וחלון אל המסדרון. דוקטורט מטאורי בפיזיקה, מאמרים
וכתבות, כל זה לא הזיז אותו מהחדר הקטן. סטודנטיות לא נמשכו
אליו, סטודנטים לא באו להתייעץ איתו. הפחד, הגמגום, השיער
המדלדל ואפודות הצמר עשו את שלהם.
יותר מהכול הוא שנא להרצות. הוא היה יושב בחדר הקטן דקות
ארוכות לפני כל הרצאה, מנסה להירגע, מזכיר לעצמו לא להחזיק
שום דבר ביד כשהוא נכנס לאולם ההרצאות מאחר שהייתה לו נטייה
להפיל דברים כשהוא התרגש.
את השנים האחרונות העביר במחשבה שיום טוב הוא יום שבו נשארו
בשבילו קרואסונים בקפיטריה, אבל השבועות האחרונים היו שונים.
הייתה בהם הבטחה לכסף ולכרטיס טיסה הלוך ושוב לפראג. ואז,
הבטחה לכרטיס טיסה הלוך ובלי שוב לכל מקום אחר בעולם. קורט
היה יסודי. הוא ידע שכסף קל להשיג, אבל קשה להסתיר. אל מפתן
הדלת של הבית החדש שלך מוצאים את דרכם שוטרים ומס הכנסה.
והשכנים בשכונה החדשה שלך מתחילים ללטוש עיניים. ובשביל חלק
ממה שיש לך, הם מוכנים, בדיוק כמוך, לעשות הכול.
לכן קורט ניגש לזה כמו לכל עבודה אקדמית אחרת. הוא התחיל
בלקרוא. אחר כך ארגן את כל מה שמצא בצורה מסודרת ועשה רשימות
שאותן עדכן כל פעם שלמד משהו חדש. הפרויקט החדש העסיק אותו כל
הזמן, הרגיע אותו. הוא היה יסודי. הייתה לו תוכנית והכסף כבר
כמעט היה בבנק.
(שבועיים לפני האסון, חמש דקות אחר כך)
אליס יצאה מהמרתף והמתינה. החלום מיצה את עצמו והיא ציפתה
למצוא את עצמה מתעוררת במיטה. היא חשבה שבוודאי יישאר סימן
לחלום, כמו הסכין בכף ידה או סימני החלודה.
סבלנות לא הייתה הצד החזק של אליס, ואחרי כמה רגעים היא הלכה
למטבח והחזירה את הסכין למקום. אחר כך היא סגרה את הדלת של
המרתף והחזירה את השטיח למקום. היא רצתה למצוא את אקס וידעה
איפה להתחיל לחפש.
אקס היה 'שומר' כפייתי. הוא שמר כל פיסת ניירת שהיא כתבה לו,
כל מכתב שקיבל בדואר. בהתחלה הוא אפילו שמר קבלות על דוחו"ת
שהוא שילם. אליס רבה איתו על זה כמה פעמים. בסוף היא ישבה
וחישבה מולו כמה ניירות הוא שומר, ביחס לעובדה שהוא לא הולך
למות אף פעם, אבל עובר דירה כל 4-5 חודשים. ההיגיון ניצח לזמן
קצר. אחר כך אקס גילה שאפשר לסרוק דברים ולשמור אותם בקבצים.
בדירה הופיעו מחשב, מדפסת, סורק וגורס ניירות (8).
אליס הדליקה את המחשב. הכישרון של אקס בהמצאת סיסמאות גבל
בפתטי ואחרי כמה פעמים שהיא "פרצה" לו לתוך המחשב הוא הפסיק
לנסות ועבר לאיומים במכות. זה אפילו עבד לזמן קצר. היא מצאה
בקלות את התמונות של המזוודה, של נמל התעופה, של ד"ר קורט
וגנרל עבד אל-מרואן. לקח לה עוד כמה דקות לחבר את הנקודות
והיא הבינה למה ניסו שני הצדדים, אלה שלמטה ואלה שלמעלה,
לעצור את אקס.
אבל היה גם צד שלישי והגיע הזמן שהוא ייכנס למשחק.
(8) אקס הלך ושילם עליהם. ממש שילם, בניגוד לכל דבר אחר,
שפשוט לקח. לשלם הייתה הדרך שלו להגיד שהוא מעריך דברים. הדבר
הראשון שסרק היה הקבלה על הסורק.
(עשרה ימים לפני האסון)
גנרל עבד אל-מרואן לא הצליח להירדם. הוא ישב מול CNN, בחלוק
הבית שלו. החלוק נתפר במיוחד למידה שלו. שזו דרך עדינה להגיד
שאין חלוקים במידה שלו.
הגנרל דחה בתוקף כל דיבור על דיאטה. בניגוד לאחרים, הוא היה
שמן בגלל שהוא אהב את החיים שלו. הוא אהב את הווילה הגדולה,
את המרצדס עם הנהג, את שלוש הפילגשות שישנו במיטתו, אחת מהן
עדיין קשורה. הוא אהב אוכל, אבל יותר מכך הוא אהב את זה שהוא
יכול להרשות לעצמו להיות שמן ועדיין להשיג את כל מה שהוא רצה.
הגנרל לא הצליח להירדם. על השולחן לידו היו מונחים כרטיסי
טיסה לפראג, שם הוא אמור לאסוף מזוודה. הוא האמין שיש דברים
שאתה צריך לעשות לבד (או לפחות לבד מלווה בפמליה). הוא פתח את
המעטפה, מוודא שהכרטיסים במקום בפעם השלישית הערב. המזוודה
הזאת תקפיץ אותו למרכז המפה במדינה, בעולם. הגנרל קם ועבר
לחדר המיטות. אם הוא לא יכול להירדם, אין סיבה שאחרים ישנו.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.