שהייתי קטנה נשארתי לבד בבית בזמן שכולכם הלכתם לעשות את
הסידורים שלכם.
עליתי למעלה לספריה ובחרתי לי את האלבום הכי ישן ומאובק שהיה
שם.
התיישבתי על הרצפה ונשפתי על הכריכה בשביל להעיף את כל האבק,
ההתחלתי להשתעל אבל עבר לי מהר.
פתחתי את האלבום עברתי עמוד עמוד, תמונה תמונה, פרט פרט.
תמונות שלנו, ילדים כל כך שמחים ויפים, תמונות שלך ושל אבא
מאושרים.
בערך באמצע האלבום הגעתי לתמונה שלך... את היית היחדיה באותו
עמוד, תמונה כל כך אופיינית שלך, יושבת על כסא ומולך שולחן עם
המרפק עליו, היד מתחת לסנטר והעניים מביטות לכיוון התקרה.
היופי המרהיב שלך מוחבא מתחת למשקפיים האפורים, הגבות
המבולגנות והלחיים החיוורות אבל הוא תמיד מוצא את הדרך לנשום
דרך העניים הבוהקות שלך.
היום שאני כבר גדולה אני עומדת מולך ואותה תמונה מופיעה לפניי.
שום דבר לא ישתנה בך אף פעם גם אם העולם יחרב, אף פעם לא תביטי
לפחד בעניים ותמיד יהיה לך את הפנים התמימות והילדותיות.
עכשיו אני עומדת מול תמונה ישנה מדברת אליה והיא לא עונה.
אני מנסה לתקשר עם יצור חד מימדי מהלך על שניים שיודע להכפיל
כל מספר בשלוש ולקלף גזר בארבע שניות. |