הייתי בדרך, לא ברור לי לאן. החלטתי שהדבר דורש בירור. עצרתי
לרגע בצד הכביש והשענתי לאחור את הכיסא במכונית, כדי להקדיש
קצת זמן להרהורים קיומיים. מבחוץ חדר רעש צפירות ונהמות
מנועים. עשרה אנשים הצטופפו על המדרכה מצדו האחד של הכביש,
מחכים לחצות אותו. מן הגדה השנייה נערכו עשרים איש לחצות
בכיוון הנגדי. חשבתי: לאלו משמאל יש יתרון מספרי. הם ודאי
ינצחו. אלא אם אלו מימין יצליחו להשתחל ביניהם. וזה בדיוק מה
שקרה: המכוניות עצרו, שתי הקבוצות יצאו זו מול זו, ו--אין
הרוגים. כשהקבוצה הגדולה הגיעה לגדה הימנית, היא נפרדה
לחוליות קטנות. זוג אחד יצא משם והחל ללכת לכיוון שבו חניתי
אני. הוא היה לבוש חליפה שחורה, נעליים שחורות ומזוודה שחורה.
היא הייתה בחצאית, נעלי עקב, ומשקפי שמש. היו להם צעדים
מתואמים, בוטחים. חשבתי: בטח מהמאפיה, או צוות חיסול של מס
הכנסה. הם עברו ליד המכונית שלי, ולפני שהספקתי להבין מה
קורה, פתחו את הדלת של המושב האחורי, התיישבו, והגבר פקד
עליי: 'לשדה התעופה'.
פחדתי מאוד. לא ידעתי מי הם, למה הם שייכים, ולמה בחרו בי.
פחדתי לשאול שאלות. ישרתי את הכיסא, העברתי הילוך, והתחלתי
בנסיעה. הם שתקו. חשבתי לפתוח רדיו, אבל לא ידעתי אם מותר.
חשבתי לעצמי, כמה קל להיחטף. הסתכלתי עליהם דרך המראה: הם
הביטו החוצה מן החלון. מתחתי קצת את הצוואר, כדי להצליח לראות
אם הם נושאים אקדח. הגבר הפנה אליי את מבטו, אז מיהרתי להישיר
את עיניי אל הכביש. לא ידעתי בביטחון איך מגיעים לשדה התעופה,
ולמזלי מהר מאוד הופיעו מולי שלטים עם ציור של אווירון, אז
עקבתי אחריהם. הגבר תופף באצבעותיו על החלון. זה מאוד הלחיץ
אותי, וגם איבדתי ריכוז ועברתי באור אדום. הם לא שמו לב.
אחרי חמש עשרה דקות הגענו לשדה התעופה. לא ידעתי מה עליי
לעשות עכשיו. חששתי שיורו לי לצאת מהמכונית ולהמריא איתם, השד
יודע לאן. הם לא עשו את זה. האישה יצאה, הגבר פשפש בכיסים,
הוציא כמה שטרות של 20, דחף אותם לעברי ואמר, 'בבקשה'. זה היה
מביך, אבל לקחתי אותם, וחשבתי: לפחות הגונים. הם יצאו
מהמכונית. פתאום בקע מין רעש כחכוח מתוך מכשיר מלבני שחור,
שהיה מוצב מעל הרדיו. היה שם כפתור מעוגל. סובבתי אותו. קול
של אישה בקע משם, ואמר כמה משפטים סתומים. ואז הבנתי: אני נהג
מונית.

נסתי משם, כדי שלא ייכנסו לי לאוטו זרים נוספים. הכבישים היו
מוארים בצבעים נוהרים של אדום וצהוב ולבן. ניסיתי להיזכר
במדינה שיש לה דגל בצבעים כאלו. לא הצלחתי. כמה אורות התחילו
עולים באוויר, בזווית לא חדה, ושאלתי את עצמי אם זהו המטוס של
אלו שהסעתי. אחר כך חשבתי, מה לעשות עם הכסף שקיבלתי. מחוג
הדלק הראה שהמכונית צמאה, ולי התחיל להציק הרעב. עצרתי בתחנת
דלק.
בתחנה הייתה מסעדת דרכים קטנה. מוכר צעיר עם כובע מטופש עמד
מאחורי דוכן ונבר בתוך אפו. כשנכנסתי, מיהר לנגב את אצבעו
במכנסיו. התיאבון שלי פחת. חיפשתי פינה של מזון ארוז, ומצאתי
כריך עם ביצה שהיה עטוף וסגור. לקחתי אותו וניגשתי לקופאית.
הגשתי לה את השטר שנתן לי הגבר מהנסיעה, היא החזירה לי כמה
מטבעות. שמתי אותם בכיס והתיישבתי לאכול.
ניסיתי לחשוב לאן זה מוביל אותי. נהג מונית זה סוג של משרת.
אבל לזכותו של משרת נתונה העובדה שיש לו אדון אחד, ואילו לנהג
מונית האדונים מתחלפים כל הזמן. המחשבה הזאת לא הביאה אותי
לשום מקום. חשתי צורך עז להשתין. התלבטתי אם ניתן להשאיר את
המזון על השולחן, או יותר נכון, אם הוא יישאר שם כשאחזור.
קיוויתי שכן. הלכתי לשירותים. מתא אחד עלתה צחנה נוראה, זה
שלידו היה סביר. הורדתי את מושב האסלה, והתיישבתי. אין רע
בלשרת אנשים, יש בזה אפילו כבוד מסוים. אבל אדם צריך קודם כל
לשרת את עצמו. או, אם יש לו ילדים, אז את המשפחה שלו. סיימתי
להשתין, קמתי, סגרתי את המכנסיים, נעמדתי לשטוף ידיים, ואז
הבנתי: אני אישה.

יצאתי מהשירותים. הסנדוויץ' עוד חיכה לי, אבל החלטתי לוותר
עליו. חזרתי למכונית, ונזכרתי ששכחתי לתדלק. את השטרות שעוד
נותרו לי, השקעתי בהנקת הרכב. המתדלק דחף לי לתוך האוטו עלון
של חברת הדלק. זרקתי אותו למושב האחורי. החלטתי לנסוע הביתה.
יצאתי לכביש הראשי, ירדתי במחלף השני, המשכתי ישר, ואז ימינה,
ושוב ישר, ושמאלה. הכביש הפך לדרך עפר. נסעתי לצד שדות
חשוכים. היה קצת ערפל, פנסי המכונית האירו מסך של לובן מול
האוטו. הגעתי לפיצול בשביל, פניתי ימינה, נסעתי עוד כמה מטרים
ונעצרתי. מחוץ לחלון המכונית עמד בית קטן, בחלונות היו אורות.
יצאתי מהמכונית. השביל היה רצוף אבנים קטנות, על אחת מהן כמעט
ומעדתי. מצדי השביל הייתה גינה קטנה, שימושית, וצמחו ממנה
פרחים לבנים וגדולים, שנראו כמו כרוביות. הגעתי לדלת הכניסה.
היא הייתה פתוחה. מתוך הבית עלה ניחוח של בישול, וקולות נשמעו
מן המטבח. הייתי עייפה, אז ניגשתי והתיישבתי על הספה בסלון.
פרצוף מעט מעוך הציץ אליי מן המטבח, ואמר 'מאוחר, כבר דאגנו.
אנחנו תיכף אוכלים. הכל בסדר?' לא ידעתי מה לענות. שתקתי.
מהקומה שמעליי נשמעו רעשים, דפיקות של רגליים. אחר כך הרגליים
התחילו מתגלגלות במורד המדרגות, וילדה קטנה רצה אליי. הייתה
לה ביד בובה והיא הייתה לבושה שמלה ירוקה. היא אמרה, 'טאטה,
טאטה', או משהו דומה, וקפצה עליי לחבק אותי. זה קצת הכאיב לי
בצלע, אבל היא הייתה מאוד חמודה. האישה מהמטבח הגיעה והניחה
צלחות על השולחן עם מזון; אחר כך הלכה שוב וחזרה עם עוגה
ועליה שבעה נרות. היא נראתה לי בערך בת ארבעים, והיה דמיון רב
בין הפנים שלה לאלו של הילדה הקטנה, ובין שתיהן לאלו שלי.
שתיהן חייכו אליי ואמרו לי, 'יום הולדת שמח'. ואז הבנתי: אני
בת שבעים.

כל התגליות האלו, שבאו בתוך פרק זמן די קצר, מעט בלבלו אותי.
ניסיתי לחשוב על כל זה. מתוך הרהורים, בלי לשים לב, שיחקתי
קצת עם המזון, בלי להכניס שום דבר לפה. הבת שלי שאלה אותי,
'משהו לא בסדר עם הדג?'. 'הוא מצוין', עניתי, ואכלתי. הדג היה
נורא.
אכלנו בשתיקה. תהיתי איפה הבעל של הבת, האבא של הנכדה. הבת
שלי כנראה קראה את המחשבות שלי, כי היא פתאום אמרה, 'הגיע
היום מכתב!', הניחה את כלי האכילה ורצה להביא לי חתיכת נייר.
היא שמה לי אותה ביד. הנייר היה מטושטש, וחיפשתי את המשקפיים
שלי. הילדה הקטנה הניחה לי אותם פתאום ביד. פתחתי אותם והנחתי
אותם על קצה אפי.
על הנייר היו משורבטים סימנים מוזרים. הפכתי אותו על צידו,
ואז לצד השני. רק אז הצלחתי לקרוא אותו, מלמעלה למטה. נזכרתי
פתאום בשלטי הדרכים שבדרך לשדה התעופה ובעלון הפרסום שהמתדלק
זרק לי לתוך האוטו. הסתכלתי על הריבועים המשורבטים עם הקווים
שהיו מצוירים על הדף. הסתכלתי על האישה שאכלה לצדי, וגם על
הבת שלה. האישה פלטה כמה הברות מוזרות, קשות. קמתי לרגע
מהשולחן, וחזרתי לכיוון דלת הכניסה. מראה מלבנית הייתה צמודה
שם לקיר. הסתכלתי בה, ואז הבנתי: אני יפנית.

עכשיו ידעתי כל מה שהייתי צריכה לדעת, והדבר נסך בי ביטחון.
הייתי אישה, בת 70, יפנית; הייתי נהגת מונית, עבודה מסודרת,
הייתה לי משפחה, בת, נכדה. גרתי בפרבר של הירושימה, עיר יפנית
מצליחה. היה תחילת אוגוסט, 1945. מזג האוויר היה נעים. הלכתי
לישון רגועה.