ברגע מסויים מכה בך העובדה שכל העולם הזה עשוי מדברים שבנוים
מחלקים על גבי חלקים, כולם קשורים אלה באלה.
מה שגורם לך לחשוב שאולי כל דבר שאתה עושה הוא בעצם חלק
מתוכנית אחת ענקית אשר מתקיימת הרבה מעבר לשליטתך.
לעיתים אתה לא יודע אם להיות גאה או לפחד מכך שאתה כבר לא חושש
להפגע.
בשלב כלשהו אנשים מפסיקים להיות סבלנים למחשבות הרדיפה שלך.
לא הרבה יבינו את ההרגשה של להלקח מעולמך המוכר ולשוב אליו בבת
אחת, וכל יום הוא קצת אפור יותר ואנשים הם רק ערמה של צלליות
קולניות שחולפות על פניך בעוד אתה, מצליח להתקיים רק בדממה.

כדאי להפנים, אינך חלש, אתה פשוט לא שייך, זה לא מתפקידי לומר
לך מה יותר גרוע.
גם אם חייך היו שלמים יותר עדיין לא היית מצליח להעריך אותם
כראוי.
כך גם אני.. אני מודה.
זוכרת, איך בכל לילה, הדלת הייתה נטרקת והיא מצאה את עצמה
בחשכה.
החלה לצרוח בקול גבוה, כולנו קמנו ברגע אחד, הגב תפוס מן המזרן
המציק של המיטה החורקת, הראש מסתובב מתשישות, הבטן מתהפכת
מגעגועים הבייתה.
ולא הבנתי, לא קלטתי דברים שהתרחשו מול עיני, סוג של הכחשה,
אני עדיין לא מבינה.. הכל בחלקים.

לאחרונה התעוררת לגלות שהינך בתהליך של התבגרות.
לפני השינה עוד היית ילד, ביקיצה עמד מולך במראה גבר
בפוטנציה.
עם התמימות איבדת מעט מן היכולת להפריד בין אמפתיה לאדישות
עמוקה.
כל כך הרבה חומות בנית לעצמך שכבר שכחת את הסיבה לקיומן. ובכל
זאת, במקום לשבור את הבטון, אתה מוסיף קומות נוספות. זוהי
משימה בלתי אפשרית לעבור דרכן לחלוטין ובכך גוזר אתה גזר דין
קשה על מי שרק ינסה לעשות זאת ללא הצלחה.

חשבנו שנדע להתגונן מפני כל מה שיבוא, אך לא נוכל להתכחש לכך,
שאנחנו פשוט לא מצליחים להפסיק להתבגר..