יד הגורל הנעלמה הביאה לכך שמשני צדיה של מבשלת המרקים
היוקרתית בעלת השם הצרפתי הפשטני Nous avons faim עמדו, אף כי
במרחק של עשרים מטרים, מכבסות פעילות-תמיד שהפיצו לרחוב ריח
סבון חם דחוס ומאובק; ריח זה, משמצא דרכו לתעלות אפו של מר
גזונט, היה מעורר בו תגובה אלרגית אשר הייתה מביאה אותו,
בחלוף כמה רגעים של הליכה, להשתעל שיעול קולני, להיעמד, לשלוף
ממחטה למודת סבל מכיס חולצתו, ולקנח את אפו בקינוח תזמורתי,
שכמו התגלגל והתהדהד בכל חלל אפו המפואר לפני שזרק עצמו אל
העולם בתרועת ניצחון. הרחוב שבו מדובר היה זה שחיבר בין ביתו
של מר גזונט לבין משרד רואי החשבון שבו עבד עדיין, על אף גילו
המופלג; וכך קרה שבכל יום מימות השבוע, פעם אחת בדרכו אל
העבודה ופעם בדרכו ממנה, היה נעצר מר גזונט בדיוק מול חלון
הזכוכית של המרקיה ומקנח את אפו במרץ נעורים איתן. רוקח
המרקים, שהיה עסוק בתבלונה של קדירה מהבילה, היה אומר לקופאי
הצעיר שלצידו, "אנחנו מוכרחים למצוא דרך להגיד לו שיפסיק";
הקופאי היה עונה, "אבל מה, מה נגיד, איך אפשר, אי אפשר",
והממרק היה משיב, "לא יודע, אבל חייבים, פשוט חייבים".
כך היה בכל יום. שמונה בבוקר, מר גזונט, בצעד נמרץ, תיק שחור
בידו האחת, בשנייה מטריה, יוצא מביתו; במרקיה, בינתיים, רושם
הקופאי בגיר כתום ובאותיות מעוגלות, "היום - מרק גריסי פנינה
קטיפתי - וישיסואז מנגולד וקטיפת גזר"; מר גזונט חוצה כביש
ופונה ימינה, הקופאי תולה את התפריט היומי מול דלת הכניסה,
רוקח המרקים מרסק שן שום לבנבנה, מר גזונט פונה שמאלה לרחוב
הראשי, בעל המכבסה מברך לשלום לקוחה קבועה המגיעה עם שקית
מתפקעת של גרביים משומשים, והנה - זהירות! - גזונט, ריח דחוס,
אף, שני לקוחות מזמינים קינוח במרקיה, הריח מדגדג את דרכו
לתוך מוחו של גזונט, עוד כמה צעדים, הריח מכה בפטיש על נקודה
אפורה, קפיצה חשמלית, הניתור מבהיל ממקומם את יושבי התא
הסמוך, התא שולח בבהילות הוראות עיטוש הטסות דרך זוויות עיניו
של גזונט, עוד ארבעה צעדים, גזונט נעמד, הקופאי והרוקח, וכן
שני הלקוחות, מביטים בו, הוא מניח את תיקו על הקרקע, ו -
צ'ייי! - מרעיד את הזגוגית בעיטושו; בעיניו נקוות לחלוחיות של
רגע, הוא שולף את הממחטה, הלקוחות מסבים פניהם, הרוקח מכווץ
כתפיו, רעם הבריאה, "אנחנו מוכרחים למצוא דרך להגיד לו
שיפסיק", "מה נגיד, מה, איך אפשר, אי אפשר", ממלמל הקופאי,
מצומרר, והרוקח, רגע לפני שהוא עורף את ראשה של צנונית,
המביטה בעיניים קרועות לרווחה על ההתרחשות כולה, מניד בראשו
ואומר, "לא יודע, לא יודע. חייבים".
יום אחד החליט הרוקח שהוא חייב לעשות מעשה. בלילה חלם חלום,
שממנו זכר רק את שלוש הדקות האחרונות: גזונט מתעטש, זגוגיות
המרקיה מתנפצות לרסיסים, הלקוחות מתחילים להימלט בבהלה,
קדירות המרק מתרסקות ומציפות את הרחוב כולו בסרטנים שלוקים
בחלב רימונים ובנזיד עדשים מרוקאי חריף, גלים מתנחשלים של מרק
ממלאים את הרחוב, שאנשיו ומכוניותיו מתחילים לצוף ולשקוע
ולשחות בו הנה והנה, המרקים מתערבבים זה בזה - בשלב זה של
החלום החלה נוטפת זעה ממצחו וקמטים של סבל טהור חרצו את פניו
- והנה גזונט מקנח את אפו ברעש כה עז, עד שים המרק הסמיך מעלה
גל גדול הממוטט את בנייני העיר כולה ומחריב את היבשת. אחר כך
היה עוד רגע קצר שבו ראה הרוקח את עצמו והוא הולך יד ביד עם
אמו ברחוב בפאריז, כשעל כתפו קופיף קטן. כשקם מאותו החלום
החליט שיש לעשות מעשה. הוא שטף את פניו, מיהר להתארגן ויצא אל
המרקיה. כשהגיע, הסתובב בה הנה והנה, מוחו מתפקע מחשיבה. הוא
גם בדק את קיר הזכוכית הפונה אל הרחוב, ואכן גילה בו סדק קטן,
שלא ראה בעבר. הוא יצא ונכנס, התיישב וקם, הדליק וכיבה את
הרדיו, וחתך ירקות בלי שום סדר מוגדר. בשבע וחצי הופיע סוף
סוף הקופאי. לפני שהספיק לתלות את מעילו בחדר העובדים, פנה
אליו הרוקח.
"אנחנו מוכרחים למצוא דרך להגיד לו שיפסיק", אמר.
הקופאי הביט בו בסקרנות ומעט חמלה, ואמר, "אני יודע". ואז
הוסיף, "אבל מה נגיד, מה?"
"לא יודע, לא יודע", השיב הרוקח. "חייבים".
אז התחילו השניים להעלות הצעות שונות ומשונות. הרוקח כבר
התבשל עם מחשבותיו שעה ארוכה, ולכן פרש את הצעותיו השונות
בפני הקופאי, שהגיב לחלקן בביטול, לחלקן בעניין. מבעד לזכוכית
חלון הראווה נראו דמויותיהן מנופפות בידיהן, מתווכחות בלהט,
נעות בחוסר נוחות, מהרהרות. מעת לעת רשם הקופאי על דף הצעות
שנראו לו כבעלות פוטנציאל; הרוקח, כדי להעסיק את ידיו, היה
מכה או חותך או כותש בגופם של ירקות שונים שהיו שרועים
בתפזורת תחת כלי המשחית שלו, ומשליך אותם כלאחר יד לתוך אחד
מסירי הענק שעמדו לפניו. אחרי כמה זמן ביקש הקופאי לסכם את
האפשרויות הפתוחות בפניהם. הוא הקריא באוזניו של הרוקח את
שלוש התוכניות הנבחרות, ואז, במאמץ משותף, הם שילבו אותן
לתוכנית אחידה אחת. עתה רק נותר לבחור מי מביניהם יצטרך
להוציאה אל הפועל. הם התווכחו קצת, ומשלא הצליחו להגיע
להכרעה, החליטו להטיל מטבע. הקופאי נבחר.
בשמונה בבוקר יצא מר גזונט מביתו, כבכל בוקר. הוא חלף על פני
חנות בגדים שהייתה עדיין סגורה, פנה ימינה, המתין שהרמזור
יאותת לו להמשיך, חצה את הכביש, ופנה שמאלה לרחוב הראשי.
השמים היו בהירים, היום היה קר, והוא שיער שהיום יתקדר בהמשך
ואולי גם יזליף על העיר מעט מצינתו. הוא נקש במטרייתו על
המרצפות ועקף בזהירות מוקש טרי שהשאיר אחריו כלבלב שוחר חופש.
הוא חלף על פני חנות דגים, מכבסה, קיוסק, בית קפה, מספרה,
חנות ספרים - והנה החלה מדגדגת באפו תחושת עיטוש קרב. הוא נשם
כמה פעמים, נשימות קצרות, עוד רגע זה בא - והנה יצא לקראתו
מחנות המרקים שלידה נעצר קופאי רזה לבוש חולצת כפתורים שחורה
- מר גזונט הסתכל עליו מבין חרכי עיניו שהלכו והצטמצמו -
הקופאי החיש את צעדיו לעברו - גזונט ניסה לעצור את העיטוש -
הקופאי התחיל לומר סלח לי שאני - ואז הזדעזע כל גופו של מר
גזונט בעיטוש אדיר שנדמה היה שהדף את שניהם לאחור והעביר
צמרמורת של עונג בגופו של מר גזונט. הקופאי פלבל קצת בעיניו,
פתח פתח באוזנו עם זרת יד שמאל, ואז פתח בדברים.
"סלח לי, אדוני", אמר.
"לבריאות", ענה מר גזונט.
"תודה. סליחה. מה?"
"לבריאות, לבריאות", חזר שוב מר גזונט, ואז הוסיף, יותר בשקט,
"לא חשוב".
הקופאי נראה אובד עצות.
מר גזונט הסתכל בו, ממתין שיאמר משהו, ובינתיים שלף מכיס
חולצתו ממחטה משומשת. המראה כנראה עורר את הקופאי מקפאונו,
שכן הוא מייד חזר לדבר.
"סלח לי אדוני, זה פשוט, אם תוכל, כלומר, אתה מבין, האף,
כלומר, סליחה, המרק של... העיטוש של המרק, כלומר, של אדוני,
סליחה, פשוט, אם תוכל, בלי חלילה לפגוע, פשוט, השיעול של ה...
אדוני מתעטש עם ה... הלקוחות של האף, סליחה, המרקיה צריכה,
פשוט, הזגוגית, אתה מבין? כלומר, בלי לפגוע אבל, אולי קצת
קודם, עם העיטוש, כן? כלומר, אם תוכל."
מר גזונט, שנמנע כל הזמן הזה מלקנח את אפו מתוך נימוס, שמח על
שהקופאי סיים את פרץ דבריו המוזרים, אמר, "סלח לי", ואז קינח
את אפו במשובת נעורים נמרצת. רוקח המרקים הציץ באותה השעה
ממקום מחבואו המוגן מאחורי שולחן הבישול וצפה בחרדה - פעם במר
גזונט, פעם בקופאי, ופעם בזגוגית שנדמה היה לו שעמדה בכל רגע
להישבר. הקופאי עצם את עיניו לכמה רגעים, בניסיון לשמור על
ריכוז.
מר גזונט פנה שוב אל הקופאי. "לא הצלחתי להבין אותך איש
צעיר", אמר בעוד הוא תוחב את הממחטה לכיס חולצתו, עיניו של
הקופאי עוקבות בזהירות אחר תנועותיו. "מה רצונך?"
הקופאי ניתק את עיניו מכיס החולצה, נשם נשימה עמוקה, והישיר
את מבטו למר גזונט.
"אדוני. בלי כל כוונה לפגוע, חלילה, הייתי מעוניין" - הוא נשם
עוד נשימה - "הייתי מעוניין לבקש ממך בקשה, אם רק תוכל,
כלומר, בלי להטריח אותך, פשוט" - בשלב הזה הוא החל להתבלבל -
"פשוט במרקים של הקינוח, העיטוש מהאף לא עושה טוב, הלקוחות
רוצים מרק, לא קינוח, לא אף כלומר, קינוח אף, פשוט יותר בשקט,
או אולי לא פה, למה פה, זה עסק, צריכים למכור, אי אפשר כל יום
פעמיים קינוח במרק, אפשר לזוז, לא פח, ממחטה במרק, שותים קפה,
רוצים רחוב, לא ממחטה משומשת, אפשר לכבס, זה מרקיה, לא בית
חולים, והזגוגית! צריך לשמור על הזגוגית!"
מר גזונט הביט בקופאי במבט סלחני. "אישי הנחמד", אמר לבסוף,
"דברים כדורבנות. הייתי בשמחה נשאר לשוחח איתך עוד שעה ארוכה,
אבל עליי ללכת. יום נעים". ולאחר שהחווה קידה קלה הוא הפנה את
גבו אל הקופאי והחל מתרחק במעלה הרחוב.
הקופאי הביט בגבו המתרחק של מר גזונט, אחר כך הסתכל לכיוון
הרוקח, שמבעד לזכוכית זרחו אישוניו בציפייה מתוחה, ושוב על מר
גזונט. לאחר כמה שניות של היסוס נכנס בחזרה למרקיה.
"נו?" שאל הרוקח.
הקופאי גירד מעט בראשו, והחל ממלמל, "הוא היה צריך", שאף
אוויר, מעט נכלם, והוסיף, כמעט בלחש, "ללכת". כשהרוקח פלט
"merde!", הסיר בתנופה את הסינור השחור וענד אותו באחת על
צוואר הקופאי, תקע אל תוך ידו הימנית כף מרק מעץ, הניח יד
סמכותית על כתפו ואמר לו, לאט וכשהוא מדגיש כל מילה, "לרגע אל
תפסיק לערבב". לאחר מכן מיהר אל היציאה, נושא תפילה חרישית
לבריאה שתשגיח על מרקיו בהיעדרו, יצא אל הרחוב והביט לשמאלו.
גבו של מר גזונט התרחק ממנו לאט בהמשך הרחוב. הוא גמע את
המרחק בעשרים צעדים, והתייצב מולו. מר גזונט נעמד, מביט
בתמיהה באיש שנעמד לפתע על דרכו.
הייתה זו הפעם הראשונה שבה הרוקח ראה את מר גזונט ממרחק קטן
כל כך, ולרגע עמד מופתע ללא אומר. ערפיליה התוקפניים והחמים
של המכבסה, שניבטה אליו מעבר לכתפו של מר גזונט, החלו
מסתחררים סביבו, מלחכים את בגדיו, והוא כחכח בגרונו, לסלק את
אדי הניקיון הצפופים, וכבר פתח את פיו כדי לומר דבר מה כשמר
גזונט סימן לו בידו להמתין לרגע, הפנה את ראשו הצידה והתעטש
מלוא גופו. בדיוק זה עניין, רצה הרוקח לומר, אולם אז חש איך
אפו שלו מתחיל מדגדג בחריפות; שתי מכונות כביסה לא פסקו
מהסתובב בכיוונים מנוגדים מול עיניו, וכשהסיט את עיניו מהן
מצא את עצמו מצטמרר מעורף עד קודקוד, ובחלוף רגע של נשימה
קטועה מתפרץ גם הוא בעיטוש חריף; רק פקח את עיניו והנה מר
גזונט מולו, עיניו לחות, הוא מנסה להסדיר את נשימתו, ואז
מתרחבות צלעותיו משלוש שאיפות חמצן - בשלב זה אחז מר גזונט
לרגע בזרועו של הרוקח, כדי שלא לאבד את שיווי משקלו - ומתכווץ
כולו בעיטוש נוסף, כפול; או אז החלו עיני הרוקח שוב מצטמצמות,
דמותו של מר גזונט והרחוב כולו הטשטשו, הוא ניסה להסדיר את
האוויר בריאותיו, אך זה אגר עצמו לתוך חזהו ושוב זרק עצמו
החוצה ברעד אדיר. בעל המכבסה, אשר ישב עד אותה העת מעבר לדלפק
וקרא את עיתון הבוקר, הרים את ראשו מן העיתון, הסתכל בצמד
המתעטשים, קם ממקומו, וסגר באחת את דלת המכבסה.
עברו עוד כמה רגעים ומשבי רוח, ומר גזונט והרוקח, דומעים
ומותשים, הזדקפו ועמדו מתנשפים זה מול זה. הרוקח הבין שהגיע
זמנו לומר את שתכנן.
"אדוני", אמר, מעביר יד לסדר את שערו שנפרע ומביט במר גזונט,
שעדיין היה מתנדנד קלות.
מר גזונט הניח יד על חזהו, וביד השנייה הצביע לכיוון המרקיה;
אד עשן לבנבן נראה מזדחל ממנה אל הרחוב, בתוכו הצטיירו קווי
דמותו של הקופאי, אשר בניתורים ובנפנופי כף עץ נואשים ניסה
ללכוד את תשומת לבו של הרוקח.
הרוקח הביט בבעתה לעבר הקופאי, אחר כך אל מר גזונט, ושוב אל
הקופאי, ואז אמר "סליחה", ומיהר לרוץ אל המרקיה.
מאותו היום, מר גזונט לא שב להתעטש מול המרקיה, גם לא לקנח שם
את אפו. כששבו הקופאי והרוקח לדבר זה עם זה, אחרי שלוש יממות
של דממה כבדה ודחוסה שניצבה ביניהם, זקפו שניהם בנחרצות את
הפסקת ההתעטשות איש איש לזכותו, וטענו בתוקף זה מול זה כי
אמרו לו בדיוק את מה שסוכם; אף על פי כן, כשהיה מר גזונט עובר
מול המרקיה - והוא המשיך לעבור שם בוקר בוקר וערב וערב - היה
הקופאי מתכנס כולו לתוך סידור הקופה או ספירת כספים, והרוקח
היה מתעמק בהמלחה או בברירת אפונים. ובסוף אותו השבוע הזמין
הרוקח בעל מקצוע, שהחליף את זגוגית המרקיה לזכוכית משוריינת,
על כל מקרה שלא יבוא.