ולא ענית מעולם...
קולך נדם, נשארת אדם, מרוחק. קרוב לכאב רחוק מכאן. יושב כותב,
משהו מצחיק על ענן. עשן אופף בחדר. חדר מוזר עם קיר מתקלף,
יושב. יושב וקוטף. לב ועוד לב רחוק מכאן. ועם ציפור קטנה של
שיר, שיר שמתנגן בניגון חוזר, עם פזמון מוכר ולא מובן, עם צבע
קול שרק הוא יכול, מביא לך אותו מוכן וקרוב. נוגע בך לא נוגע.
נוגעת ולא מרגיש מרגיש קרוב, מרגיש רחוק, אבל לפחות מרגיש. ואת
שלא ידעת, נתת מכל כולך. נתת עד שלא נשאר ממך לעצמך. ופתאום
נפל גורל. החזקת בידך את המפתח כל הזמן. מפתח קטן עם סוד גדול,
ציפור קטנה עם שיר. והזמר הוא לך מנגן, יושב על ענן קטן
ומקונן. שיר שהוא לא יפה ולא מכוער, לא מצחיק ולא עצוב, לא שמח
ולא כאוב, שיר שיוצא מהלב וכמו השיר כך גם הוא חושב, צריך לומר
אהבה או לא. מספיק להראות ולהרגיש שיש אותו.

והוא יושב שם בצד, מונח לבד. מחכה שכולם יעזבו כדי לדבר איתך.
ואת שלא מסתכלת לכיוונו, שנמצאת במרומי רשימת המוזמנים, חושבת
שהינה לא אכפת לו והוא לא אוהב. והוא יושב לו שם. בירה ועוד
בירה. וחושב עד לאן יוכל להגיע. כי אם לא היום אז לא מחר וכי
היום זה היום והוא לא חוזר אחורה. ומסתכל עלייך שוב. יושב עצוב
ומחכה אולי גם היא תראה. שאני כאן יושב ומחכה שתתאהב אך לפעמים
גם הטבע צריך דחיפה קלה. אז קם מכס המחשבה, מחפש איך, ניגש,
בודק, מגשש. אך האפלה קודרת עליו והוא מחליט שהלא נודע עדיף
מלדעת "לא". בסוף הזמן, בקצה הקשת יושב וחושב איך למצוא אותך
שוב, איך יפגשו דרכנו, איך אזכור את הניחוח שלך. יצא מהחדר
המאובזר ובחר בדרך חדשה. דרך חדשה להגיע אליה. והיא נוסעת
במרכבה הוורודה שלה, הרחק מכאן כדי לא לשוב. והוא כמובן, שוב,
יודע שלא תחזור ואיבד הוא את הסיכוי לאהבה שלו.

לאחר 3 שנים התהלך הוא ברחובות עד שהגיע אל חנות עתיקה. הזקנה
הקשישה, מתקנת מכנסיים למחייתה, קראה לעזרתו להעמיס ארגז או
שניים. אחרי 13 ארגזים ופריצת דיסק חדשה, החליטה הזקנה שזה
מספיק. בתמורה לעזרתו האדיבה שאלה הזקנה למצבו המשפחתי. כאשר
אמר כי הוא רווק פניה זרחו. אמרה היא לו כי יש לה אחיינית
בגילו וכי עיניה כובשות ושערה מלטף ושפתיה עדינות. אמר לה כי
אהבתו היחידה מחכה לו אי שם והוא עדיין מחפש איך למצוא אותה.
וכך עזב את חנותה של הזקנה ובדרך לביתו נזכר כל הזמן באותה
האחת, שחמקה כי היה פחדן מכדי לדבר עימה. ובשנה הרביעית לאותה
מסיבה מפוארת בחדר המאובזר בביתה של אהבתו, הגיע כולו לבוש
להדרו והחליט כי הפעם הוא באמת עושה את צעדו. הגיע הוא אליה
ונעמד מולה, כאילו מנסה לדבר, אך דיבורו נעלם וניסה הוא לחבק
אך יצא לו מין חצי חיבוק מוזר שכזה. והיא באותו הזמן חשבה
לעצמה כמה חבל. כמה שחבל שאותו ציור יפר, שאותו פזמון מוכר לא
ישוב עוד לקונן בה. והוא מסתכל עליה בעיניים ירוקות חצי בוכות
ומנסה להוציא מפיו מילה, אך ההתרגשות מונעת זו ממנו.

וכשלבסוף דיבר, העולם רקד, אך בריקוד הלא נכון. התחיל בכמה
חיכה לרגע הזה ולא שם לב כי כולם מאזינים לקריאת ליבו, והמשיך
באומרו כי היא אהבתו היחידה ובלעדיה הוא מת וכעת לא נותר דבר
מלבד שיתנשקו ויעזבו את המקום ביחד.
אך אבוי. כמה צפוי. באומרו את מילתו האחרונה וליבו עוד מפמפם
מהתרגשות, החווירו פניה באומרה...  תכיר. זה בעלי. ולא הספיקה
המכה הזו. ותכיר אמרה לו... זו סבתי. והייתה מוכרת לו הזקנה
ופתאום חש בכאב הגב שחוזר. עזב את המקום ולא הסתכל שוב לאחור.
ידע כי לעולם לא יראה אותה שוב. וידע כי כך עדיף.


וקולי? קולי נדם.....