עוד לילה עבר, והחודש הזה בהחלט מר. זה לא ממש ישתנה בעוד
שבוע, למרות שאני לא מתכוון לראות את הפרחים מלמטה, וגם אין
סיכוי ממשי שאראה את העננים מלמעלה. הסתיו כבר נגמר ואת הסמבה
ארקוד לבד, אולי בלווית משקה. בפורים הזה לא אתחפש לקאובוי,
אולי לאיזה רומנטיקן שרמנטי שהצליח בגדול, כי זו הרי הפואנטה
בפורים. עכשיו, כשזה רק השילוש הנהדר, אוזניות-אלכוהול-מקלדת
(לאו דווקא בסדר הזה), זה זמן לפרוק מטען אישי. כבר לילה, זמן
למשהו אישי, משהו חופשי, זהו בהחלט צידו האחר של היום השישי.
לשאלתך, אז לא, לא ידעתי וגם לא אדע לכתוב שיר מתקופת הבארוק.
אולי מתישהו אפגוש מישהי כזו, אבל גם אז בטח כשאגיע לשלב
האישי של את ואני, אני בטח אפשל. התחלה חדשה בטח לא תהיה בזמן
בקרוב, ואם כבר תהיה אז לא אצליח לספק את כל מה שהיא תרצה,
ואולי גם היא תחשוב עליי שאני סוג של הומו-פחדן-אימפוטנט-חסר
בטחון עצמי-אפס מאופס. גם ביום שישי הבא בשש אני אטגן
שניצלים, כי זה כנראה הדבר היחיד שאני עושה בלי לגרום נזק
סביבתי גדול מדי.

למה אני לא יכול להצליח פעם אחת, רק פעם אחת, אולי?

אם השם שלי היה קובי לוי בטח הייתי מצליח יותר.


עוד קטע שיכור. תודה לדורבנים, הלא הם איתי גלוסקא, עידו
אופק, רון אלמוג והאחים גיא ואייל מזיג, על הדיסק הנהדר
'לוי', שהיווה את הפסקול והבסיס לכתיבת קטע זה.