בדקה וחצי אפילו שתיים,
היו על פניי דמעות שזלגו מהעיניים.
בתוך דמעותיי אני נשברת,
ואת כאבי כבר לא סובלת.
החיים מרים כ"כ עד שרוצה אני בלי סוף לעזור,
החיים קשים כ"כ עד שאצטרך אני להפסיק לספור.
הדקות עוברות בשעון בלי לאשים עין,
השעות עוברות והופ עברו יומיים.
מודה אני לך אבא שהשארת אותי כאן,
ובבקשה אל תישכח את סבי ושאר החולים תרפאם.
יהיה לי יותר קשה בלעדיו והסבל לא יפסק,
יהיה קשה בלעדיו וחיוך לא יהיה לי יותר במבט.
אנא עזור לו קבל את תפילותיי,
אנא תשאיר אותו ולסבל תגיד די.