אין צריך לומר שזה בהשראה מש"י עגנון...

בוקר אחד נתבשרתי שתורי הגיע לשבות במחנה. שמחתי באומרים לי,
ורשמתי ביומן התאריך. והנה פעמיים כי טוב: צוערים רבים ישבתו
איתי, ואם קריאה בתורה לא תהיה, מנין לערבית ולקבלת שבת ודאי
יהיה. שואלים אתם מדוע כל הצוערים שובתים, אלא שאותו ערב היו
טרודים ועיפים, והרצאה היתה להם ונמנמו. על כן הלכו עמם בחמת
קרי וקבעו להם שבת.
יום משך יום והנה השבוע תם. מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה
שמחה מימיו, ואף על פי כן אני שמחתי שמחה כפולה. דומה הייתי
עלי ללוי המשרת בקודש ביום הכיפורים. שלא זו בלבד שהגיע יום
קדוש שבשבוע, אלא שאני עומד במקום קדוש, בין הערים הטמאות.
בערב שבת בין השמשות המחנה היה רגוע ושליו. השמש שלחה קרניים
של כתום ובישרה את כניסת השבת. רחוצי גוף ונקיי כפים עמדו
הצוערים בפתח בית הכנסת לבושים בבגדי שבת ייצוגיים ומעוטרים
בסיכות נוצצות. נכנסנו אל תוך בית הכנסת וברכנו איש את רעהו
בברכת "שבת שלום". החזן הנעים במנגינות המושכות את האוזן ואת
הלב, והמתפללים כולם נשאו עיניהם אל היושב בשמים.
אם בבית הכנסת עמדו לתפילה הצוערים שומרי המצוות, בחדר האוכל
התכנס הציבור כולו. סעודת שבת כסעודת שלמה בשעתו היתה ערוכה על
השולחנות. בשיר וזמר הללו הצוערים את ארץ ישראל, ונהנו כולם
מהסעודה. אדם האוכל סעודה בשבת וביום טוב, זיו פניו מאיר
כפליים. נפטרתי והלכתי אל חדרי והלכתי לישון.
בבוקר החמה הפציעה והעירה אותי משנתי. לקחתי את האפוד ואת
הנשק, והלכתי אל שער המחנה. שם ביליתי עד זמן סעודה שלישית.
בקבוק של קולה היה לי, והצפנתיו עד לאותה שעה. ותשב החבורה אצל
השולחן, והתחילו מנעימים מיני זמר ערבים של סעודה שלישית,
מזמור לדוד, ידיד נפש, כאיל תערוג, ועוד שירים ישנים עם חדשים,
והיו הולכים ומזמרים. כמדומה היה כי מלאכי השרת ירדו ללמוד
משירתם. התחיל אחד פותח בדברי תורה. מיד זה מקשה וזה מתרץ, זה
מפלפל וזה מחדש. ואכלו עוגות פרוסות ומיני מתיקה, ושתו מיץ
וקולה. קם אחד מהשולחן ואמר "רבותי, הגיע זמן קריאת שמע של
ערבית, שהשבת יצאה, ואנו מזמרים היינו ולא השגחנו בשקיעת
החמה". הלכנו אל בית הכנסת להתפלל ולהבדיל.
אשרינו ומה טוב חלקנו להיות לעם סגולה, ואשרי המקום שברכנו,
וקדשנו בזמנים ובמקומות קדושים וטהורים.