הנה כרטיסי,
זהו קודי האישי,
זוהי הבחירה שלי,
מאתיים שקלים חדשים, זהו סכום משיכתי,
מי זה? זה הסוחר שלי.
מאתיים שקלים לטולה.
תאמין, תאמין, תפנה אליו, אל תאשים אותי.
ותשאל אותו גם למה יש רק חום, אחי.
כן, הוא גם אח שלי.
הנחה? חביבי, עסקים ומשפחה לא מערבבים.
אם לא אכפת לך, אבקש לקבל את כרטיסי אליי,
זאת תהיה האחרונה שבפעולותיי,
לא, לא ארצה להתבונן בחשבונותיי.
מינוס, אני יודע, מינוס.
אל תיתן לי את המבט הזה.
בסדר, אז כרגע החשבון קצת ריק,
אין הרבה תוכן.
אבל זאת תקופה, כולם אומרים.
צריך לעבוד קשה, אין זמן לזוטות שבפרטים.
אני מתכנן לקרוא בקרוב מכתבים של קפקא,
וללכת לפסטיבל ההוא בחיפה, זה עם הסרטים.
וגם לחזור להתאמן באופן אינטנסיבי על המפוחית.
צריך לעבוד קשה עכשיו,
כולם עובדים.
ולחסוך כסף,
כי כולם חוסכים.
ולגור לעת עתה עם ההורים,
כי אתה חייב לטייל בעולם,
איפה שכולם מטיילים.
ואל תשכח, שמדי פעם צריך להפריש הצידה,
בשביל הטולה, איזה מאתיים שקלים. חדשים.
די עזוב, אני לא חייב לאף אחד תירוצים.
לא רוצה להתמודד עם כאב הראש של חשבונות נפש.
לא רוצה להסתובב ברחובות,
שמלאים באנשים,
שמלאים במילים כמו טולה, אחי ומגניב.
וריקים, כל כך ריקים,
הרחובות והאנשים.
בקרוב הריקנות תתמלא,
בקרוב יהיה אפשר ללכת בשקט בתל אביב.
זה רק בגלל הקיץ הזה, תשאל את הסוחר שלי,
גם הוא אומר, שככה זה עם אנשים,
הולכים ושוחקים והולכים,
ומדי פעם עוצרים,
מזילים דמעה,
מגיעים לסתיו,
וממשיכים. |