נגה היא ילדה אהובה, הכי מקובלת בכל הכיתה.
את נגה אני נורא אוהב, אבל אותי היא לא רושמת, אני האפס
מהפינה.
לנגה יש עיניים בצבע ירוק, והאישונים שלה מרתקים אותי נורא.
כל הפסקה אני יושב בצד, מסתכל עלייה מרחוק במבט מפוחד.
בהפסקת הצהרים לפני היום הארוך נשארתי לי בחדר עם התמונה שלה
בראש.  והדבר האחרון שהיא אמרה לי תעזוב אותי משוגע, אתה כל כך
מכוער שאין לי מה לחפש אצלך.  היא אמרה לי את זה אבל אני לא
יישבר אני רוצה את נגה גם אם אני לא יודע איך זה ייגמר.
יום אחד נגה הייתה חולה ואני התנדבתי ללכת אלייה בערב לנצל את
ההזדמנות לבקר בבית שלה. אבל נגה לא בבית היא נסעה לבית-חולים
האחות שלה אמרה שהיא חולה במחלה רצינית והיא נסעה להתאשפז לכמה
ימים. ואני בא למחרת לבי"ס ורואה הרבה אנשים שבוכים, אני לא
יודע למה אבל אותי זה נורא דיכא, יש טקס זיכרון בתשע באולם
האירועים מעבר לדשא ליד התחנה. זאת נגה כולם אומרים, קרה לה
משהו איום היא עכשיו בבית-חולים. ואני את זה שמעתי כבר אתמול
אבל אם היא מאושפזת אז למה צריך לבכות? בשעה תשע התחיל הטקס
בבמה המרכזית באולם האירועים היה שקט כמו בטקסים רשמיים.
התמונה של נגה הייתה תלוינה בענק, והירוק בעיניים קרע לי את
הנשמה. כולם מסביב בכו כל הזמן ואני הצטרפתי אליהם אבל לא
ידעתי בעצם מה אני עושה ולכבוד מי אני פה בוכה.
המנהלת אומרת שנגה לא איתנו והמחנכת שלי עם דמעות בלי הפסקה.
נגה חטפה התקף מאוד נדיר והיא הלכה לעולמה בלי להגיד שלום
ונתראה בפעם הבאה. אבל לא תהיה עוד פעם הבאה ורק התמונה הגדולה
בכיתה תוכל להסתכל עליי עכשיו ולדבר לי בלב בלי הפסקה.
אבל אני הבנתי דבר אחד מנגה, צריך ללכת לאנשים ברמה שלך ולא
להתבאס כל פעם מחדש, כי המקובלים של הכיתה רק יסלקו אותך
מסביבתם ואתה צריך להנות מהחברה ולהיות בצד שאוהב אותך