[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ירון פרח
/
עיירת הפיתוח

בעיירות הפיתוח הקושי הגדול ביותר הוא לרכוש את הפילטר שלך
לסביבה. נער המתבגר בתרבות רזה ודלת אמצעים, עליו להתפלל
למקור של משאב תרבותי מסוים, מעיין הנסתר מעיני ההמון המקומי,
מקלט אם תרצה. משום שרק על ידי כך יכול להיות שיום יבוא והוא
ישב וינסה לנסח את עצמו לדעת דרך מאמר, מסה, או שירה; רק על
ידי כך יצליח לייצר לעצמו (בתקווה) את הפילטר הבסיסי שיוכל
בעזרתו להבדיל בין קודש לחול, עיקר ותפל, אמת ושקר, הנמצאים
דרך קבע בסביבתו המתנוונת שבתרבות האינסטנט והצריכה סוג ג' של
עיירות הפיתוח.
אחד הדברים העיקריים שארשה לעצמי לסמן באצבע מאשימה במסגרת
הילדותהתבגרות שלי בתור תושב קריית גת לשעבר שנולד לתחושת
"חרם האינדיבידואל" השוררת במקום, הוא החינוך. זכרונות מבית
הספר היסודי והתיכוני שנראו לי רלוונטיים והכרחיים בתור ילד,
כיום אני מרשה לעצמי לומר שנראים לי מזעזעים וטראומתיים
להחריד. לא אשקר ואספר שזכורים לי גם הרבה דברים בונים
ומעשירים מקריית גת אך דבר מהם אינו קשור לבית הספר, מלבד דבר
אחד שעליו כבר אספר בהמשך.
דעו לכם, אנשי המרכז ומקיפי הקונצנזוס - אינני מכיר, מלבד
יחידי סגולה (המשאבים התרבותיים האישיים שלי בגיל המשמעותי
הזה), בכל שכבת גילי ובשכבות הגיל שמעליי ומתחתיי בקריית גת
שבחר באחד ממסלולי הרוח - ההגותהתרבותהיצירההאמנות. לא
שמתיימר אני להכיר את הסביבה שבה גדלתי אך עיניים לי ואוזניים
בלי ספק היו ב"מחתרת התרבותית" של בני הנוער בקריית גת בשנים
1980 - 1998. תולדות שנותיי הראשונות ביותר (ואין ספק
שהחשובות ביותר).
בבית הספר התיכון נמניתי עם היחידים שבחר להאריך את שערו,
לכתוב, לנגן בגיטרה, להאזין לתקליטי רוק קלאסי, פולק, ג'אז
ובלוז, לעיין בפילוסופיה ולהתעניין באמנות ובקולנוע איכותי.
דבר שללא ספק עלה לי ביוקר... כמובן שבמקומות מתוקנים זה נחשב
למעלה, אך בקריית גת, מלבד לספוג הקנטות, קריאות בוז, זלזול
ומכות מדי פעם מצד ציבור מסוים (שאקרא לו הרוב במקרה הזה), לא
הייתה לזה שום היענות חיובית. היה קומץ חבריי שרובם היו
מהקיבוצים והמושבים באיזור וביניהם גם כמה פליטים שכמוני
מהעיר, שבהם מצאתי נחמה וסוג של הבנה. למזלי הרב, בגיל 13-14
הכרתי את עודד אריאלי שכיום מסיים את התואר שלו באמנות בבית
ברל. עודד למען האמת לימד אותי את האקורד הראשון על הגיטרה,
ערך ביני ובין לאונרד כהן, בוב דילן, מאיר אריאל, יהודה
עמיחי, דויד אבידן, מיכאל בולגקוב, פרנץ קפקא, פרויד, אריסטו,
ניטשה, גודאר, קיובריק ועוד רבים וטובים היכרות שהתבטאה ביראת
כבוד כמעט דתית שלו כלפיהם וכלפי יצירותיהם ובצדק. מיותר
לציין שמכאן כבר די היה ברור שהצלחתי לרכוש לעצמי את הפילטר
ואת שבילי ההוראה האישיים שלי לצמיחה תרבותית ויצירתית. עודד
נטש את בית הספר ואת קריית גת בכיתה י' ועבר לפנימיית אמנות
לנוער שנפלט ממסגרות ממלכתיות בגבעת חביבה.
אחד הדברים שזכורים לי היטב מהתיכון קרה באחד משיעורי הספרות
שנערכו על ידי מורה שבמקרה הייתה גם רכזת השכבה שלי ושלא
במקרה גם לא כל כך חיבבה אותי משום מה... התבקשנו על ידיה
להגיש יומן קריאה מתוך רשימת ספרים שהיא נתנה ואני לתומי
שאלתי אותה אם מותר לי לעשות את העבודה שלי על הספר "זן
ואמנות אחזקת האופנוע", ספר מכונן, רבים יעידו. אך לצערי
קיבלתי תשובה שלילית וזאת כי "הספר מכיל ברובו תכנים לא
חינוכיים" וש"זה אסור בתכלית האיסור!". רחמנא ליצלן, הזאת
נהגה בי כאילו ביקשתי ממנה לעשות את עבודתי על "המרקיז דה
סאד".
כל מה שהייתי צריך מהממסד החינוכי זה לגיטימציה. בסך הכול
ביקשתי להיות נורמלי ושלא במינוח של עיירת הפיתוח.
לא צריך תואר בספרות, במוזיקה או בקולנוע בשביל לקלוט ולהכיר
ולו במעט את המפה התרבותית. בעיניי, לפתח טיפת רגישות לשפה של
המסורת עתיקת היומין והנאצלת הזאת, זה דבר הכרחי ויסוד חיוני
לפיתוח ולגיבוש הזהות. התרבות הינה המסמך התיעודי - האנושי
והערכי ביותר שלנו - התורה נביאים כתובים של העולם החילוני.
לצערי הסיכוי להיתקל באיש או באשת תרבות, אנשי שיחה, בני גילי
בקריית גת הוא קלוש מאוד. אחד לאלף יוכל לדקלם לך שיר של
יהודה עמיחי, להגיד לך מי הבמאי לדוגמה של "שעת הצוענים" או
על איזה כלי מיילס דיוויס מנגן. אם בארץ ישראל יש הטוענים
שהתרבות שוקעת - קריית גת ושאר עיירות הפיתוח הן התחתית שממנה
כולם חוששים. "כשאתה מסתובב כל היום בסביבת אנשים מפוקפקים,
חוזר הביתה ומביט על עצמך במראה - אתה מרגיש מפוקפק" (גודאר).
את האשמה לתופעה המובלעת הזאת אני בראש ובראשונה תולה בחינוך.
משהו הרקיב שם כבר לפני שנים, והנוער, שחוש הריח שלו די מפותח
ביחס אלינו, סובל בשקט או שלא מדעת מהסירחון ומהעוולה.
אגל טען כי יש שהאדם נבנה מן האנטיתזה של החברה הסובבת אותו.
אינני מוצא בזה שום דבר פסול. אך בשלבי הציוויליזציה התרבותית
באדם, נער בגיל ההתבגרות שעומד בתחילת דרכו בשלב ההתהוות
הראשוני שלו זקוק לרמז דק שבדקים על קיומו העשיר של עולם
התרבות בכדי לקנות לעצמו את אותו הפילטר או המדד לסביבתו. ואל
לנו לצפות לכך שזה יבוא אך ורק מההורים, משום שלא כולנו
התברכנו בהורים בעלי שפע אינטלקטואלי מסוים. לדעתי, הסללה
למאגרי מידע תרבותיים חשובים, פתיחות לנושאים שגם לא בהכרח
נחשבים לחינוכיים או ממסדיים ועידוד לפיתוח האינדיבידואל הינם
הבסיס לרכישת הכנות והאמון של הנוער. כן, הגיע הזמן להודות -
גדלנו במערכת חינוך הלוקה בעיוורון מוחלט ובחוסר רגישות
אקטואלית לעולם הרוח (בפרט בעיירות הפיתוח שמן המפורסמות היא
שלוקות הן במחסור של מורים איכותיים, בתי ספר מטופחים, מרכזי
אמנות וכו'). התוצר - פלסטי, פלקטי, חברה אינטרסנטית, נהנתנית
וממותגת שרודפת אחרי הסיפוק הרגעי, הכסף והנוחות. צר לי לאכזב
אותך, אמא, אך "נוחות" איננה מאכל לטעמי. כך אמר זאב הערבה
בספרו של הרמן הסה וכך נוטה אני להאמין.
דברים מהסוג של ללכת לחוג לגיטרה, קורס לקולנוע במתנ"ס, סדנה
לכתיבה יוצרת ותנועת נוער אינם דבר של מה בכך. הצורך האישי
שלי להשתייך אליהם בגיל ההתבגרות נבע מרעב מסוים ולרעב הזה
היה עליי להיחשף. משל הדבר לזרע שלא נבט מעולם ולא היה
במציאותו הפוטנציאל לצמוח עד שבא מישהו והשקה אותו. הקיבה
התרבותית נוכחת אצל כל אדם ואדם באשר הוא אך נדרשת היא
למעוררי תיאבון בכדי שלא להתכווץ ולהגיע למצב של תרדמת. להכיר
בתרבות כערך עליון אין זה גנאי כמו שהרבה מבני הנוער של היום
חושבים, אלא יתרון עצום וחופש אמיתי. זה דבר שראוי שיהיה
מעוגן באחד מכללי הטאבו בחינוך הפורמאלי הממלכתי אחרת יהיה
עלינו לשלם על כך ביום מן הימים מחיר כבד.
עם כלות שירותי הצבאי חוויית העיר היכתה בי שוב אך הפעם מלבד
החסך התרבותי, הכרתי גם בחוסר שבמקומות העבודה. אם לא הייתי
רוצה לצאת לטיול תרמילאים סביר להניח שמהר מאוד הייתי מתנדף
לתל אביב, או לכל מקום אחר שבו לא אחוש בבדידות הרוחנית,
אמנותית, תרבותית שחשתי באותה תקופה בקריית גת, אך נאלצתי
להישאר בבית הוריי בכדי לחסוך קצת כסף. גם כשחזרתי מהטיול
ושכרתי לעצמי דירה בגבעתיים עם שותף (מה שאילץ אותי לעבוד
משרה מלאה פלוס, באבטחה) מצאתי את עצמי עדיין כועס על בחירתם
של הוריי לגדל אותי ואת אחיי הקטנים בקריית גת ובכך למנוע
מאיתנו את מרחב האפשרויות הלגיטימי. כיום, כעבור שבע שנים,
אני אמנם מפויס יותר אך לא יכול שלא לחוש את הכאב של האחים
שלי שחווים ממש בימים אלו את אותו הדבר בדיוק (אגב, להם יש
כבר את הפילטר).
לגבי הוריי? כבודם במקומו, ומקומם הטבעי הוא קריית גת ואין לי
שום ביקורת על כך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אנשים שלידם
אני פורחת. יש
אנשים שלידם אני
נובלת.
אנשים, אתם כל
כך עושים לי את
זה שזה כבר מעבר
לפריחה שגרתית-
הייתי פשוט
יכולה לרקוד
לידכם הורה כשרק
גרביונים
לגופי.


(נוי- נוי חושבת
שלגלות את במה
זה הדבר הכי טוב
שקרה לה השנה).


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/06 18:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירון פרח

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה