א.

על גגות הבתים עולה אש אביב,
נמחה זכרון בטיפת חלב.
זרע שנם את שנתו מקיץ,
מתעורר,
לחזות ביפי העולם.

קשת מוזגת לאדמה את צבעיה,
חוזר אדם אל האח החמה.
משתרע בקרב רעיו להביט
איך השנה מתחילה את יומה.

ב.

נמה נערה בצל האלה
קומקום ריק בריח כתלה
רוח קרה על שבר שרב
מעירה ניחוחות של היום שערב
אושר נמצא במרחק נגיעה.
לו אמשיך לחלום -
עוד יום, עוד שעה.

ג.

הקסם שבעינייך קורא לי
לו יכולתי לראותו.
לו היה עולמך
עולמי.
ומתי. וחייתי.
ואני מזדקק בקסם עינייך
וידעתי -
אז אכירך.

ד.

אמש חלמתי בצבעי טכניקולור
ותפעם רוחי.
אחר הקצתי אל חלום אפור
ואשבע נדודים עדי נשף.

ה.

גם שחרור אלמוני בקרן רחוב
או סביון מתקייץ למגע הרוח
לא ידעו להכיר את הבן האובד,
לא יניחו כיסופי הבן השכוח.
מול מילה נוכריה, הנושקת על פה
בציווי אכזרי על הלב הקופא.

ו.

אמיתי הוא מגע הקסם
בסחרחרת המחוירה
אין במה לאחוז
אז היי לי הציר, פתיון וחכה
בך אמשה את חיי
מתהום מצולה.

שם אין קול ולא צבע
בתנועה משונה
לא מובנת, זרה
כמרחב נשימה.

ז.

קשה לשמוח בעיר זרה. שם
לא מבינים את שמחתך, שכן שמחתם
רחוקה, ואחרת.
ואחרת -
שמחים כולם, וכל הפרש והבדל
חווי, ובה מפורש.

ובעוד אני מפיל מילותי על אוזן ערלה,
היום כאתמול, כמחר,
דוקר בי לזעוק את זעקת השמחה.

קשה לשמוח בעיר זרה.
ולהתעצב עוד יותר.

ח.

באולם מוקף אנשים
השיר לבדו הוא לי רע.
זר מחייך. אך גם החיוך
לא מפיג את נקירות הבדידות.

מילה זרה, נעימה לא מוכרת
מביט בי תמה.
שיחה.