אז שמרתי אותן בליבי.
היום כבר מאוחר.
כמה רציתי שתדע
לפני...
כמה רציתי
שזכרונך האחרון,
ממני,
יהיה...
אחר.
אך מסלול חיי עבר על קדקדך,
או נכון יותר-
על לבבך,
ואני לא משכתי בבלמחירום,
לא האטתי,
ולא הפנתי את ראשי,
לדרוש בשלומך,
ועכשיו...
אולי אזכה עוד
לומר אותן לך.
הן חסרות כל-כך!
לי, בחיי,
לחוש את שפתי נעות
על הברות רכות
נמסות על לשוני
כסוכר אוורירי,
עדינות, שבריריות
בעוצמתן העצורה...
לשחק בן קצת
ביראה מתקתקה
מהצטלבות מבט,
לחוש מבוכתך
בשתיקתך,
ועיניים מתחמקות
מרצדות
נפגשות ומושפלות.
היתה לי הזדמנות
היו הזדמנויות כגרעיני רימון,
אך החשש גאה בלב אז,
והפחד בברכיים,
והיום כבר מאוחר,
כנראה אף פעם.
דע,
דע בלי שאמרתי,
תמיד,
את זכרונך האחרון ממני
מחק מרקמותיך
ואז מלאנו בשנית
באהבת עולם
אין-סופית...