על צל הגוסס בפני ים המוות  נולד  ערב כהה
בקצה המדבר מדממת שמש עייפה נוטפת שיירים על אופק
בערבים כאלו אנשים זוכרים קצת את עצמם, מתחת
סוכך עשוי שתי וערב של ימים יבשים מטים לפול.


השעות מותחות עצמן על פני שעון הזמנים הברואים
והים נושא עצמו בכבדות מעלה מחשש טביעה טרם זמנה.
את היית שם ואני, ואלוהים  ריחף והחזיק בידיו את המוות.
רק ראשי אנשים צפו בירוק הכהה ועינייך דבש אחזו בעיניי כמו
נצח.


בעיר הגדולה נגנזים הימים בין צלי דפי הזהב .
האנשים מהירים מן האור,אין להם שהות להתבונן בחומן של קרניים.
האמת מחפשת  עצמה ללא הרף. לעיתים מוצאת שאריות לצד פח.
צל הימים שם הוא צל ההרים, והימים גוועים אל  המרוץ של עצמם.


עכשיו עינייך לוחשות מן השקט  כמו רחש קווקווי ירוקת מים אל
חוף נשכח. וימייך עולים גואים בענווה, תום וברטט, ואני עוד
מוחזק
על פני ים שאיבד את גליו.    



השיר נכתב מהתרשמותי מים המלח. צל שראיתי מתחת לסככת הקש
שקבועה במים. סככות הקש על החוף, השקיעה, והמצב בו הרגשתי עצמי
בים כבודד מול האלוהים. מן התפשטות מכל גשמיות וזיכרונות
למיניהם והיות האדם לבד מרגיש את עצמו זוכר את עצמו מול
האלוהים