אתמול הלכתי למוסך. דיכאון אמיתי- הלך לי המנוע. בדרך חזרה
הביתה נסעתי באוטובוס. קו 22. חום אימים בחוץ, קור כלבים
בפנים.
ישבתי באחד מהמושבים הקדמיים ליד החלון. פתאום שמתי לב למשהו
עף בשמיים. זה היה מאוד מוזר ולא ברור.
כשהתקרב הבנתי שזה היה איש. בחור עם חליפה בצבע כחול בהיר בהיר
בהיר. הוא נחת ליד התחנה, נכנס לאוטובוס, שילם לנהג והתיישב
לידי.
היו לו עיניים בהירות בהירות בהירות.
הוא שאל אותי לאן אני רוצה להגיע.
חיוך עלה על שפתי, הברק הבזיק בעיני ואמרתי: "טיבט".
לא הספקתי לסיים לדבר, היה נדמה לי שהוא כמעט ומצליח לקרוא את
מחשבותי, וכבר היינו בטיבט. היה ממש ממש קר אבל הנוף היה
מדהים. ישבנו על צוק של הר גבוה גבוה. היה נדמה לי שראיתי שני
דרקונים עפים באופק, אבל הם בטח היו פשוט שתי ציפורים, למרות
שאני לא בטוחה במאה אחוז.
הסתכלתי על הבחור והוא הסתכל עלי בחזרה. היתה שתיקה קצת מביכה
אז שאלתי אותו מאיפה הוא. הוא לא ענה. רק חייך.
סגרתי את העיניים רק לשניה. הרגשתי שהרוח נפסקה. פתחתי אותן,
הסתכלתי סביב ומצאתי את עצמי לבד.
לבד. בטיבט.
טוב. חשבתי לעצמי שאם זה מה שביקשתי, אז כדאי מאוד שאקום. קמתי
והחלתי לצעוד.