שוב לא יכול לברוח ממך,
אף שאת כבר מזמן אינך,
לכל מקום את מגיעה,
בין בזיכרון, חלום או הזיה.
מעירה אותי בלילה משנתי,
מניחה יד רכה על גופי.
שוב מקיץ אל יום,
ומוחי טרוף מחלום,
כאונייה בלב הסערה,
לא מוצא מפלט ממך הרעה,
הרעה בסיוטיי, הטובה בחלומותיי,
אשר גזו, התאדו מתוך חיי...
ומה איתך הלילה?
או שמא כבר האיר היום?
האם אני רודף לילותייך,
מתגנב אל כל יקיצותייך?
לא נותן מנוח,
ולא מותיר בך כוח,
לברוח עוד, להסתתר,
מהכאב שלא עובר,
ובנחשולי גליו רק מוסיף ומתגבר.
האם גם בך בוערת מדורה של כאב ותקווה,
האם גם את נשרפת באשה של אותה אהבה?
בעוד אני ציחה-צמא ליובלייך,
נצרך לנהרותייך,
שישובו לפכות בשדותיי היבשים,
ישכיחו מהם ימים קשים.
אותם מים מתוקים,
שרק לי היו פעם!
מים טהורים וזכים,
שציפורי לבי רחצו במימיהם המפכים.
אך שועל ותיק אני, ויודע
ששדותיי שירקו והובישו בינתיים,
לא ישובו לשתות יובלייך !
כי מצאת ציפורים ושדות אחרים,
וזרמת עדיהם, כמו שאומרים. |