1.
"אתה יודע מה הבעיה שלי? שאנשים לא מבינים כמה שאני מיוחדת."
"זאת לא צריכה להיות בעיה דינה", אמר לאון, "את צריכה להאמין
בעצמך. עזבי אנשים."
"ככה אתה אומר. ככה כולם אומרים. אבל בסופו של דבר אנחנו
צריכים את הפרגון מאנשים. אנחנו צריכים שאנשים יבואו ויגידו
לנו כמה שאנחנו ככה וככה."
"אני חושב שאת מיוחדת."
"אתה לא אנשים. אני צריכה שאנשים יחשבו שאני מיוחדת. שיזדקקו
לי. שיזדקקו לדינה. כואב לי שלא מזדקקים לי."
"בעניין הזה את טועה. אני בטוח שכל אדם, כל אדם שדרכך נתקלה
בדרכו באיזושהי צורה בחיים, השפעת עליו בצורה שאת אפילו לא
יודעת איך. שנחקקת בזכרונו לנצח. יש לך השפעה על אנשים דינה.
את אפילו לא יודעת איך או כמה. אבל יש לך השפעה על אנשים. את
בנאדם ייחודי דינה. את משמעותית. את עמוקה. את לא סתמית."
"אתה חושב?"
"אני בטוח."
דינה נעמדה באמצע המדרכה, לאון עצר אחריה, תוהה.
"הנה דוגמה מצוינת", היא הסתכלה לעבר פיצוציה.
"בוא נאמר", היא אמרה, "שאתה רואה את היפיוף הזה, זה, עם
המכנסיים קצרים והגופייה ונעלי האצבע, ש90- אחוז שהוא קונה
סיגריות עכשיו, אתה אומר שהוא זוכר אותי?"
"מי זה?"
"הוא שבר לי את הלב לפני 200 שנה, אבל אני זוכרת את זה כאילו
זה היה אתמול. איך בכיתי בגללו לאון, חשבתי שלא יישארו לי
יותר דמעות, סבל שנמשך חודשים, רציתי למות לאון... ניסיתי
למות... שבועות לאון, שבועות, שבועות של בכי בלתי פוסק...
רציתי למות לאון, למות, עכשיו... אתה אומר לי שאני... אני
הייתי משמעותית בשבילו כן... שלא הייתי סתם... שהשארתי את
חותמי... בוא נראה."
הם התקרבו לפיצוציה ודינה עמדה מאחורי הבחור שהיה מרוכז
בלספור את הכסף, היא נגעה בכתפו נגיעה עדינה, כמעט בלתי
נראית, הוא קפץ והסתובב כנשוך אותו נחש צפע. מוכן למגננה.
"שלום, זוכר אותי, דינה... זוכר שאמרתי לך פעם שבגללך התחלתי
להאמין בגורל ובגללך הפסקתי להאמין בו."

הוא היה אחד משוברי הלבבות הכבדים של אותה תקופה בתל אביב,
מפוצץ בכסף, מפוצץ בהשפעות רוחניות מפוקפקות, מניאק ממוקצע
ומהוקצע שיצר לו רשת של מאהבות זמן מוקצב בתל אביב. דינה הפנר
הכירה חלק מהן באופן אישי. רובן בתחילת שנות השלושים שלהן
היום. רובן נותנות חיוך עם זווית כאב כשמזכירים להן אותו.
רובן הלכו את שינקין-אלנבי עם הראש בעננים יום אחד, חפויות
ראש וממררות בבכי יום אחר, ורובן ישבו על איזה דרגש ליד בית
האופרה, מקוות שהוא יצוץ להן מתוך החושך וימלמל "בייבי זה
אני, חזרתי".
אבל כולן יצאו מזה פחות או יותר. כולן, חוץ מדינה הפנר.
מי שרואה את דינה הפנר עוברת ברחוב, יושבת בבית קפה, מדדה על
פלטפורמותיה כאילו הייתה על גחלים, דינה הפנר על הישבן המורם
שלה, ופיה הרושף מנטרות קשוחיות, לא יכול לנחש את סדר גודל
ההתחפפות שלה בעבר, ובגלל גבר.
"לא את היא שתכבשי את לבו, שכחי מזה", היא זכרה את המשפט הזה.
כולן רדפו אחריו אז. בטח שלא דינה הפנר, הסמי-אינטלקטואלית
פושטית קשת העורף, תעשה לו את זה. לא, המקסימום שהיא מסוגלת
לעשות זה לדדות אחריו, מטופפת בפלטפורמותיה ולאנפף בהתלהבות
"הארנסטו סבטו הזה, יצא כזה נמוך, יורד על בורחס ככה, מה הוא
צריך ללכלך עליו בכלל, כולם יודעים שהוא יותר טוב ממנו אז מה
העניין הזה."
היא רצתה למות. אבל הפעם היא גם ניסתה למות. היא לקחה כדור
אחרי כדור ולא האמינה כמה שזה קל, מה שמדהים שהמחשבה האחרונה
שלה, לפני שאיבדה את הכרתה, היה על אבא שלה וקלישאות "אישה
חייבת גבר, אישה בלי גבר היא כמו..." שלו, הוא צדק, והוא
ניצח, כמו תמיד.
הפסיכיאטרית של ביה"ח המליצה שדינה "תעשה משהו פרודוקטיבי, זה
יקל עליה" אז רשמו אותה לקורס קלדניות ערב, ביום הראשון של
הקורס למדו ח-כ, ביום השני ל-ג, בשלישי א-ו וכך הלאה, דינה
הייתה מאושרת על התקדמותה, היא דיווחה כל יום לאמה על
ההתקדמות בטלפון והיא הייתה מזכה אותה במשפטי "יופי דינה'לה
יופי" שאמרה לה בילדותה כשגמרה את כל המרק עוף בזמן. תמיד,
מאז, הקלדה עיוורת במחשב הזכירה לה ריח של מרק עוף. היא הייתה
יושבת בחולצות הפלנל דאז שלה, דשנה וישנונית ביחד ומקלידה שוב
ושוב את שתי האותיות של אותו יום, גם זה היה יותר מדי בשבילה.
הציפו אותה בכדורים באותה תקופה, בהתחלה חשדו בה במאניה
דיפרסיה שהתחלפה בסכיזופרניה פראנואידית, אבל דינה הפנר בסך
הכל הייתה מאוהבת.



הוא בדק את דינה, מלמעלה למטה, מהצדדים, בחיוך ההוא שדינה
זכרה טוב, טוב מאוד.
"זוכר אותך, כן, אני זוכר אותך טוב, דינה הפנר, כן, היית
יודעת למצוץ טוב אבל כתבת שירים גרועים."
הוא קילף את עטיפת הצלופן של הסיגריות שלו והמשיך להסתכל על
דינה, וכך, כשהחיוך הזחוח שלו לא יורד לשנייה, הסתובב והלך.
דינה ולאון הסתכלו אחד על השנייה.
"לא ידעתי שאת כותבת שירים", אמר לאון.
"אני לא רוצה לדבר על זה, אנחנו לא הולכים לדבר על זה".
"מוזר", היא אמרה אחרי כמה דקות, שהמשיכו ללכת לאורך שינקין,
"הייתי בטוחה שזה היה הפוך".
"אולי הם פשוט היו גרועים ביחס למציצות", הציע לאון.


2.
"אז מה", שאל לאון כשהתיישבו בשינקין והזמינו שייק פירות,
"הוא ידע לזיין?"
דינה שתתה את המיץ בשלוק מרוכז דרך הקש ומצמצה בשפתיה להתנגד
כביכול לחמצמצות שלו. "הו, לא לא לא לאון", היא אמרה, "זה
יותר מזה, זה הרבה יותר מזה."
"מה יותר מזה?"
"ראיתי אז אור בעיניים שלו לאון, ראיתי אז את הנשמה שלו,
ראיתי את הנשמה שלו, והיא הייתה טהורה."
"אני בדיוק אכלתי עוף הבוקר", אמר לאון, "עוף ותפוחי אדמה, יש
ליד הבית שלי מסעדת פועלים קטנה, זולה, אוכל ממש טוב, אם את
רוצה אני אראה לך פעם..."
"מה זה קשור?" דינה הפסיקה אותו בזעף.
"לא עושה לי טוב דינה, עוף בבוקר ודיבורים על נשמות טהורות,
זה עושה לי בעיות בקיבה, גם הרופא שלי אמר לי בזמנו..."
"אני רצינית, אל תלעג לי."
"מה זאת אומרת?"
"לכולם יש אור בעיניים, לכולם יש נשמה טהורה."
"למה אתה לועג לי?"
"לא לועג לך, דינה, אני לא לועג לך, אני רק מאפס אותך קצת על
המציאות, בטח המשהו שהקפיץ אותך על הבחור הזה, שרצית למות
בגללו, היה הרבה יותר שטחי ממה שאת רוצה להודות, הוא ידע
להתלבש?"
"תעזוב אותי כבר לאון."
"באת אליו פעם ראשונה הביתה וראית את כל הספרים האהובים עלייך
יושבים אצלו ליד המיטה ונכבשת? את לא יודעת שכולם קוראים אותם
ספרים."
"ראיתי אור, ראיתי אור בעיניים שלו, אתה יכול לצחוק עליי עד
מחר."
שניהם שתקו, לאון עישן פרלמנט בשקיקה ודינה שברה בריכוז
קוביות קרח בשאריות השייק פירות שלה.
במין טקסיות דינה נשענה אחורה על הכיסא בחוסר סבלנות ובהתה
באנשים ברחוב.
נערים ונערות בצבעים מזעזעים זוהרים שוחחו בקול בסלולארי שלהם
ומשמשו תוך כדי כך איזה בגד למכירה שצד את עיניהם.
היא בהתה בלאון ואמרה "תמיד זה נראה שאיזו סדרת טלוויזיה
אמריקאית נפלה על הרחוב הישראלי... אי אפשר להפוך את תל אביב
לניו יורק", היא קבעה.
"למה לא?" אמר לאון.
דינה לא ענתה. פעם, היא חשבה, הייתה בה יותר ציונות. היום היא
הייתה עולה על המטוס הראשון לאנשהו ולא חוזרת. לאון היה מאוהב
בתל אביב כמו ילד שהגיע לים מירושלים פעם ראשונה.

3.
"אני שונאת התעסקות בכסף, שונאת."
"מי אוהב?" תהה לאון.
"אני רואה", אמרה דינה, "שבסופו של דבר כל המחשבות שלי מגיעות
לשאלת הכסף, כמו הנחלים שזורמים אל הים, לאון, ככה המחשבות
שלי זורמות אל הכסף, כמו שפעם לאון הן זרמו לאהבה, פעם אהבה
הייתה המשקפיים שלי, היום זה הכסף."
"התברגנת", אמר לאון.
"אני אתן לך דוגמה", אמרה דינה. שוב נעו מחשבותיה אל היפיוף
מהפיצוציה ואל השנים המבוזבזות עליו מנעוריה. היא תופפה
באצבעות ידה השמאלית מתסכול כשידה הימנית עדיין עסוקה במעיכה
לא מודעת של שאריות הקרח בשייק הפירות. "הוא תמיד היה הולך
למסיבות האלו שלו", אמרה.
לאון הביט בה "הנשמה הטהורה שלך".
"לאון, אם החיים הם במקום אחר, המסיבות האלו היו המקום האחר
שהחיים נמצאים בהם, כולם שם היו כל כך יפים לאון, וחריפים,
יפים וחריפים עד שהיה צריך מטריות נגד השנינויות שעפו שם,
והתחושה הייתה לגמרי וילג', איפה המזרח התיכון איפה לאון?
למרות שהיו דיבורים פוליטיים על מה שקורה במדינה, הם דיברו
כאילו הם חיים בניו זילנד לא כאילו הם באמת גרים פה, אתה
מבין?"
לאון הנהן.
"והעבודות שלהם לאון, מין עבודות כאלו שלא מלכלכים בהן את
הידיים ולא מרוויחים מהן כלום, את הכסף הם קיבלו מההורים
שלהם, כמו בתקופה הוויקטוריאנית, שום דבר לא השתנה, הרגשתי
אשכרה פרולטריון, היו לי רגשי אשמה על זה שעבדתי, ועוד מלצרתי
אתה מבין, הם הסתכלו עליי מגבוה כי מלצרתי, ערימת המפונקים
האלו, התפללתי שיום אחד הם ידעו מה זה מחסור..."
"אבל הייתי הילדה הקטנה עם הזן ואמנות האופנוע מתחת לזרוע
ומבט מחושמל כאילו על כל החבר'ה מהתיכון שבאים לעשות רונדלים
עם המכונית של ההורים... כביכול לגלגתי עליהם אבל כל כך רציתי
שאיזה מישהו יציע לי לצאת פעם ואף אחד לא. הייתי ענייה מדי
בשבילם."
"את לא צריכה את הרחמים של אף אחד", אמר לאון.
"לפעמים אני מרגישה שאני צריכה."
"את לא נזקקת, דינה, זאת אחת מהטעויות שלך, תמיד את חושבת שכל
העולם חייב לך משהו כי נולדת למשפחה ענייה. שכל המליאנים עלי
אדמות יתאחדו ויעשו מגבית לדינה המסכנה. יש יותר מסכנים ממך."
"אתה לא מבין שרחמים עצמיים זה אחד מהפינוקים היחידים שיש
לאנשים עניים, תן לי להתנחם בזה."
"זאת מלכודת נפוצה של אנשים עניים", אמר לאון, "אם רחמים
עצמיים מניעים אותך אתה אף פעם לא תצא מהברוך."
"עדיף לרחם על עצמך מלשנוא את עצמך", אמרה דינה.
"זה נכון."
"אבל למה אתה גורם לי סתם לרגשי אשמה, בלי שאתה שומע את סוף
הסיפור, אני ריחמתי עליהם בגלל העניינים האלו! בגלל שהיה להם
כסף! זה היה להם כל כך לא נוח עם זה שיש להם כסף. הם התביישו
בזה... והבנתי את זה לאון לגמרי - ראיתי את זה מהצד השני של
המתרס... יש לי יכולת הזדהות גבוהה לאון, פשוט ריחמתי עליהם,
בעיקר עליו, אפילו כשהוא היה זורק לי את אחת מההערות
הסרקסטיות שלו אף פעם לא יכולתי לענות לו... תמיד ריחמתי
עליו... יכולתי לענות לו... גם היום יכולתי לענות לו ולא
עניתי."
"ואיך זה בדיוק מסתדר עם הטוהר הנשמתי דינה, הסרקזם והכסף? את
תמיד מחפשת את מה שמסתתר מאחורי", אמר לאון, "יש לך טונה של
תמימות בעולם, ואת בוחרת לך כל מיני אובייקטים בלתי תמימים
במיוחד כדי לחפש בהם תמימות בכוח, למה הראש בקיר הזה דינה."
"זה כמו הסנונית והנסיך המאושר, לאון, כמה שריחמתי עליו לא
ריחמתי עליו כמו שריחמתי על עצמי, אתה יודע, על הילדה שבי,
זאת שחייבת לחשוב שמתחת לנייר הצלופן הדוקר יש סוכריה מתוקה
של תום, לאון, לא יכולתי להאמין שאין, הילדה ההיא לא יכלה
להאמין שאין ועליה אני מנסה איכשהו לשמור כי כשאני נשאבת לתוך
הפינג פונג הסרקסטי הזה אני מאבדת אותה והיא כל מה שיש לי."


4.
"אז את מזהה בתוכך את הילדה הזאת שרצתה למות למען האהבה?" שאל
לאון.
"הו כן כן", אמרה דינה, "לפעמים אני מדברת איתה, מפה, כאילו,
מהעתיד, אל העבר, אני מבקשת ממנה שתהיה חזקה בשבילי, אני בכלל
חושבת שהעבר וההווה מתקיימים במקביל... ככה איינשטיין אמר?"
תל אביב הייתה מלאה בפרסומות ענק, שלטי חוצות, חציין בעברית
וחציין באנגלית, מודעות על סרטים חדשים מאמריקה, ערימות
עיתונים עם השחיתויות האחרונות, והכוכבים החדשים, גופיות
קטנות היו מתוחות על גופן של בובות ראווה.
"העיר הזאת מלאה ג'אנק", אמרה דינה.
הדבר העיקרי שדינה אהבה בתל אביב היה דיזינגוף סנטר, היא אהבה
את הריח של המיזוג שם. זה היה הקניון הראשון שהיא ראתה בחייה,
ילדה בשנות השמונים, והייתה משוטטת שם בנעוריה שעות ארוכות
כשהייתה מבריזה מהלימודים, כל שיטוט בסנטר היה בילוי חגיגי,
לא קרה שדינה יצאה מהסנטר בהרגשה לא טובה. היא תמיד נראתה כמו
ילדה שמקבלת ליד את העוגה האהובה עליה.
לאון ראה בתל אביב כבר את תל אביב של עוד מאה שנה, כמו בסרט
מדע בדיוני.
דינה חיפשה איזו זקיקות צרופה בתוך כל העומס העירוני, משהו
לקחת מהחוץ לבפנים, משהו שיחמם אותה. היא לא מצאה. תל אביב
בעיניה הייתה סתם עיר שניסתה להיות מערבית מדי, כמו איזו ילדה
דחויה שמתלבשת יפה כדי שיאהבו אותה, דינה ריחמה על העיר, היא
ראתה בה את עצמה, את נעוריה, את כמיהותיה ואת הפתטיות שלה.
דינה טפחה על מצחה, תובנה פתאום האירה אותה כמו ירח מלא
בלילה.
"אין דרך אחת, לאון, אתה מבין, זה מה שהבנתי בקשר לחיים, אין
דרך אחת, אתה חייב להבין את זה, אין דרך אחת."
"אני צריך לצחוק יותר, דינה", ענה לאון בתגובה, "בזמן האחרון
אני מבין שאני לא צוחק מספיק."