אחח, טיסה. אין כמו התחושה הזאת. מטוס קרב, מרחבים שנראים
כבלתי נגמרים, מד דלק שלא אוזל, אנרגיה שלא מתכלית עד הנחיתה.
אני טסתי במה שנראה כמהירות האור כשגיליתי את קצה הקשת בענן.

יום ערפילי וגשום, טיסת אימונים במדבר יהודה, האדרנלין שתמיד
מציף אותי לא מכזיב גם הפעם. כל החושים שלי פועמים במלוא הקצב
בזמן שאני עושה את מה שאני אוהב לעשות. להיות עם האישה שלי, עם
הילד. לדבר עם המשפחה הנהדרת. לדבר. לחשוב. לטוס. לטוס. לטוס
זו החוויה האולטימטיבית. תחושת החופש אינה יכולה להתבטא בשום
צורה מילולית. מה שרואים, מה ששומעים. לא דומה לשום דבר על פני
האדמה, הכל קורה מזווית אחרת לגמרי, זווית שלעולם לא מתרגלים
אליה. ספקטרום צבעים וצורות שונה לגמרי. הבוקר תהיה טיסה
מיוחדת. הגוף שלי מצביע לכל הכיוונים בבת אחת, כאילו הוא רוצה
פשוט להתפזר באוויר, להשאיר את חותמי על כל האטמוספירה. במקרה
רגיל זה היה יכול להיות נורא ואיום, אבל הקשת... טוב.

טיסת האימונים החלה בתשע בבוקר. המראתי, אחוריי רועדים מהמנוע,
הקסדה הגדולה למידתי מנענעת את הראש שלי מצד לצד, ונוסכת עליי
כאב נעים, כמו זעזוע מוח קל. אני מחייך, בעוד אני צובר מהירות,
עד שאני מגיע לשלב שבו כל חוץ החופה הוא שום דבר מלבד קווים
צבעוניים שמשתנים ללא הרף. תמונת אישתי עולה בראשי ואני מחייך
שוב. המחשבה עליה מובילה אותי אל הבן שלי, והחיוך שלי הופך
לצחוק בריא. אני ממריא מעל פני הקרקע, רועד כולי, מוכן לטיסה
הממשמשת ובאה. הייתי אמור להשמיד ווירטואלית שני צמדי מטוסים,
כשאני פועל יחד עם עוד שני מטוסים. ארבע נגד שלוש. קרב בסיסי.
מיד כשהמראתי אחד האויבים סטה לכיווני וניסה ליירט אותי. עשיתי
היפוך רחב אחורה וכמעט איבדתי שליטה על המטוס, אבל צווחות
הנווט שאיתי החזירו אותי למסלול, שהיה, אגב, מאחוריי המטוס
המתקיף, ואז הפלתי אותו. אחד הצוותים מהקבוצה שלי הודיע שהוא
הפיל אחד ואז נפל בעצמו. נשארנו רק אני והנווט שלי, ועוד מטוס,
נגד שני מטוסי אויב. התמתחתי עד כמה שיכולתי והתחלתי לחפש את
אחד המטוסים שאני אמור להפיל, ואז התחיל לרדת גשם.

גשם במהירות גבוהה הוא לא גשם רגיל. הוא נזרק בעוצמה הרסנית על
חופת המטוס, נשטף מעליה, ועוזב אותה, ואתה בטוח שעוד שניה
החופה תישבר ואתה תירטב עד לשד עצמותייך, אם לא גרוע מזה. אולי
הטיפות עפות כל כך מהר לכיוון הגוף שלך שהן יעשו בו חורים
קטנים ומכאיבים. אני לא יודע, אף פעם לא התנסיתי. כשהייתי עסוק
בגשם התגנב אחד האויבים מאחוריי ושיגר טילים. שילחתי מוץ
והפעלתי תמרוני התחמקות. המוץ הפיל את אחד הטילים והטיל השני
איבד אותי כשהתחמקתי. הנווט שרק מאחוריי. "אין בעד מה," אמרתי
לו. "אם תעשה ככה נגד הסורים המלחמה היא שלנו," אמר לי חזרה.
"איזה מלחמה, הכל שקט כבר עשר שנים." "עזוב, הערבים האלה
יתקיפו מתי שהם יראו לנכון, בלי שום קשר ל.." התקפה, התחמקות.
"אה הממ, בלי שום קשר למצב הביטחוני." "נו, שיהיה," אמרתי לו
כדי שיפסיק לדבר ויתרכז בלחימה.
אז, השמש יצאה מבין העננים והקשת נגלתה אליי במלוא עוצמתה.
ראיתי את אישתי בקשת.  

מערבולת הצבעים נהייתה קשוחה יותר ויותר בעוד אני צולל לעבר
הקשת. הרגשתי פגיעה, כנראה המנוע נדם. צללתי לעבר הקשת, בעודי
רואה את אישתי, והבן שלי, והבן שלי שעוד לא נולד. חשבתי על
המשפחה שלי, וקיוויתי שיהיה להם רק טוב, ואז הנווט שלי נפלט
ולא חשבתי יותר, הרפיתי מההגאים, התרכזתי בקשת, זה הזמן שלי,
זה המקום שלי, זה הכתם השחור על צלע ההר שלי, שיישאר לעד, שלא
יישכח, וראיתי את הסוף של הקשת, ואחזתי בהגאים שוב, וניסיתי
לייצב את המטוס לכיוון קצה הקשת בענן. והיו שם מיליוני מטבעות
זהב ומוזיקה נפלאה, ולא חשבתי על שום דבר חוץ מזה שאני רוצה
להגיע לשם, שם יהיה סופי והתחלתי, שם יהיו אישתי וילדיי,
ושמעתי צחוק, ושמעתי בכי של שמחה, ופסנתרים ניגנו עם גיטרות
קונצרט מטורף, קונצרט שמימי, שמנוגן רק בשבילי, וידעתי שזה
נגמר, ורציתי שזה ייגמר, אבל רציתי שזה יימשך לעד. ואז הכל
נעשה לבן בוהק, ולא ראיתי כלום וכיסיתי את עיניי, ואז הכל נהיה
שחור וראיתי את כל מה שרציתי לראות, ואז הכל נהיה צבעוני,
צבעוני כמו הקשת, ואז זה נדם, והשחור אפף אותי ואני בתוכו.

ואני יודע שאישתי תבין אותי ואני יודע שבניי יבינו אותי, כי
אני ראיתי את הסוף של הקשת, ואם הם היו רואים אותו הם היו
מקריבים מה שאני הקרבתי. ואני מקווה שהם ייראו את קצה הקשת רק
כשירצו בכך בכל מאודם. ואני מקווה להם רק טוב.