זה לא היה קורה אם לא הייתי שוכח. אם לא הייתי שוכח אותו.
המסכן הזה נשאר שם לבד, בוכה בגשם. ואני, אני שכחתי אותו. לא
בכוונה- אני הרי מה זה אוהב אותו. בטעות. בלי כוונה.
מסכן. לבד, בגשם, עם כל הדפוקים האלו שמסתובבים ברחובות.
איזה טמבל הייתי. הוא הרי כזה קטן ומסכן, תמים, שונה כל-כך.
חבל לי עליו. באמת חבל. כל-כך אהבתי אותו. אני זוכר במיוחד את
היום בו הלכנו יחד לים. היה דגל כחול-לבן, נכנסנו, השתוללנו,
עשינו כיף. באמת היה נהדר. ועכשיו, עכשיו זה כבר לא יכול
לקרות. כי שכחתי אותו.
אני מרגיש מה זה רע. הם התנפלו עליו, והוא, רטוב וחסר-אונים,
צעק.
"גלעד! גלעד!". ואני לא שמעתי. "גלעד! עזור לי!". ואני שכחתי.
פשוט ככה. שכחתי. הם תפסו אותו, קשרו אותו.
"גלעד! איפה אתה, גלעד!".
"שתוק, בלונדי, או שתקבל כדור בראש!".
"גלעד!!!!! יא חרא! אמרת שתאסוף אותי בשש! עכשיו כבר שבע,
ואיפה אתה, יא קקה!".
"שתוק, בלונדי!".
"גלעד! יא בן-זונה!".
בום. בום. בום. שלושה כדורים בראש.
"....".
"בלונדי מטומטם".
ואני שכחתי.
איך יכולתי לשכוח את האלק הוגן?
|