ג'רמי עבד בסופרמרקט.
ג'רמי היה ילד ממש ממש טוב בהתחלה.
הוא הסתבך עם חבר'ה חדשים ועם כל מני פילוסופיות.
כשהוא היה קטן הוא היה כזה מנודה. בכיתה ד' היה הולך בבגדים
שונים והיו זורקים עליו שלג, הוא היה עוזר במנסרה ופעם חתך
לאבא שלו את האצבע.

הוא כבר בן 16 ועדיין..
טוב, בוא נגיד שהילדות שלו כמנודה גרמה לו להיות..
שרוט.
מאוד.
הוא היה מדבר לעצמו לעתים, סתם ככה כי לא היה עם מישהו אחר
לדבר, אמא שלו ישבה נעולה בחדר, הוא לא רצה לדעת אפילו מה היא
עושה שם. ואבא מאושפז. הפרטים שמורים במערכת.

כשג'רמי פגש את סמוקי מירנדה ופאפי, הוא סופסוף הרגיש שייך.
מהסמים הוא הרגיש מאוד טוב דווקא.
מרחף, וטוב עם עצמו.
וכשהחבר'ה סיפרו לו על התוכנית הוא חשב שיהיה מאוד משעשע.
הרעיון היה להשחית את החברה מבפנים, בלי שהם ידעו.
ולאט לאט האנשים יכלו את קיומם
כמו שצריך להיות.

כשהיה צריך ג'רמי למיין את כל הבקבוקים באחד המעברים לקראת ערב
כשאיש לא היה בסופרמרקט, הוא הביט בבקבוקי הויטמינים.
היו שם ויטמינים שהיו כדורים יפים וצבעוניים עם ציורים עליהם.
ג'רמי הסתכל ימינה ושמאלה, בדק שאיש לא מביט והציא מכיסו חופן
אקסטזי שנראה בדיוק כמו הויטמינים לילדים בקופסאה.
אף אחד לא יידע הוא חשב וחייך, מחליף בין הכדורים.
הייתם חושבים שהיה מפריע לו להאכיל ילדים בסמים, כי ג'רמי
למעשה היה נורא נחמד ואוהב ילדים.
אבל הוא היה דפוק לגמרי.

יום אחרי כן הוא סידר מוצרים בסופרמרקט ונורא השתעשע מכמות
הויטמינים שנמכרו, החורף התקרב, כולם היו צריכים בבית.
בכל קופסאה היו לפחות שלושה כדורים.
כשסיפר ג'רמי על כך לחבר'ה הם התלהבו.
מיד הם חשבו על שטויות אחרות לתיכנונם, ייקח זמן רב לביצוען.

בקיצורו של דבר, ג'רמי הושחת לחלוטין.
ואז הוא פגש את סרינה.
סרינה ממש לא הייתה נפש טהורה או משהו.
להפך, היא הייתה מושגעת לחלוטין.
אבל בצורה אחרת. היא למשל יכלה ללכת ולהתחיל לשיר שירים באמצע
הרחוב ולרקוד עם אנשים שהיא לא מכירה
סתם ככה
והיא הייתה מהבני אדם השמחים האלה
שלא דיכאו אחרים בשמחתם
אלא הדביקו אותם בעליצות שלהם.

היא נכנסה לראשונה לסופרמרקט ביום שישי אחד שהסופרמרקט היה
פתוח אבל ריק. הוא נשאר במשמרת לבדו.
לפתע היא נכנסה בדלת והלכה בשקט בין המעברים.
היא לבשה סוודר שחור צמוד ומכנסיים שחורות שהיו גדולות עליה
בכמה מידות. הן נפלו בצד אחד משם הציצו קצוות התחתונים שלה.
השיער שלה היה ורוד בהיר מבולגן, משהו בין קצוץ לקארה, והקצוות
של השיער שלה היו לבנים-צהבהבים. היא הסתובבה בין המעברים
בתחילה בלי ללכוד את עינו של ג'רמי, אבל אז היא לקחה את אחת
מקופסאות השימורים ולקחה פותחן קופסאות מסכן והחלה לנגן
ולשרוק.
אחר כך היא נעמדה מול הקופה בה ישב ג'רמי וספר כסף.

הוא הביט מה מתחת לכובע הגרב השחור שלו בעת שלקחה מהמדף שליד
הדלפק סוכרייה גדולה על מקל והטיחה שטר על הקופה.
"כמה עודף?" שאלה והביטה בו.
"הממ.. חכי שנייה.." ג'רמי היה גרוע בחשבון.
סרינה התיישבה על הדלפק ישיבה מזרחית ואמרה
"זה רק חמש עשרה שקל נדמה לי."
"שלוש עשרה וחצי, הסוכרייה על חשבון הבית." חייך.
עבר זמן מה מאז שחייך.

היא ליקקה את הסוכרייה כמו ילדה קטנה בלונה פארק.
וכזאתי בדיוק היא הייתה, כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים.
"למה כזה פרצוף ארוך??
החיים נהדרים!!!!!!!!!!" היא קראה.
"נהדרים? אני לא חושב.. החיים משעממים.
"רק כי אתה מצפה שהם יהיו כאלה. החיים לא נהיים מעניינים מעצמם
אתה יודע!"
הוא הביט בה במבט מיואש מה, בעיניים אפורות כחולות עצובות.
"אתה רוצה ללמוד את הסוד?"
הוא הנהן והביט על החיוך שלה, היו לה שיניים לא לבנות, אלא
רגילות, אבל הייתה להן צורה מושלמת. וחיוך יפה היה לה, חיוך
עקום ויפה.
"אז פשוט ככה," היא אמרה ונעמדה על הקופה.
"אתה צריך להיעמד.. רגע, בוא תעמוד לידי." כבר היה ערב וחשוך,
איש לא יבוא הוא חשב ונעמד לידה.
"עכשיו תחזור אחריי.
החיים יפים ומעניינים.
והם כאלה, כי אני חי אותם מרגע לרגע!"
"החיים יפים ומעניינים, והם כאלה, כי אני חי אותם מרגע לרגע.."
הוא אמר.
"יופי. עכשיו לשלב שתיים בסוד. אתה צריך ללמוד שלתכנן הכל מראש
זה בולשיט, פשוט תעשה מה שבא לך!"
"מה זאת אומרת??" הוא לא הבין.
"יאללה בוא נלך מפה!" היא חייכה, עיניה החומות-ירוקות קורצות
אליו.
"אבל יש לי משמרת לסיים.." היא שינתה את הבעתה להבעת בבקשה.
ושוב היא ניצלה את התמימות בפניה ונראתה כמו ילדה קטנה שלא
קונים לה דובי.
"טוב נו.." הוא חייך ושניהם הלכו.

מאז אותו ערב הוא וסרינה היו בלתי נפרדים והיו כל הזמן ביחד,
החברים הכי טובים.
היא הלכה מכות עם מירנדה, הביאה לפאפי ולסמוקי מכות במקומות
אסטרטגיים, ומיד הזהירה אותם שלא יתקרבו יותר אל הג'רמי שלה.
היא גמלה אותו בשיטה המיוחדת שלה מסמים והם נשארו יחד.


הלוואי עליי.





בשם כל החברים הטובים המדהימים האלה, וכל מי שהיינו רוצים
להיות ואנחנו לא. "בחיים אנחנו מפספסים 100 אחוז מהסיכונים
שאנחנו לא לוקחים." תחיו את הרגע, תרקדו בגשם, תשירו ברחוב,
תגידו תודה לשמש שהיא שם. אין מחר, יש רק פה ועכשיו.