יש חלון פתוח, דרכו מחשבות נכנסות לראשי,
עפות עם הרוח, שוברות ומנפצות אותי,
יש סדקים על הזכוכית, נראים כמו חתכים,
אז גם אם מנסים לסגור, הרוח נכנסת דרך הורידים.
ובשעת לילה מאוחרת, כשקרה מקפיאה את הרחוב,
אני שוכב במיטה בלי חשק, לא מצליח להרגיש קרוב,
לאט לאט בלי שיראו, אני עף להשקיף על עצמי,
שוקע בתוך הסבל, תובע בתוך דיכאוני.
בין מנהרות הכאב, לתעלות הייאוש,
יש רכבת עם קרון אחד,
בלי קטר, בלי נוסעים,
אף אחד שימכור כרטיסים,
אין פסים לרכבת, או שהיא ירדה מהם מזמן,
וחושבים שעם כדור או שניים,
היא תחזור אחורה בזמן.
כמה שנים כבר עברו?
אני לא מצליח לספור,
שנה ועוד שנה, חיים שלמים צבועים בשחור,
מתחבא מהצל של עצמי,
מטיל אור אפל על חברים,
מסתתר נעלם ומשקר,
ולא מבין למה קשרים נחתכים.
וזה שוב מתקרב, היום הזה שלך,
בלונים, עוגות,
אולי עוד ברכה,
העיניים דומעות, וזה דם אמיתי,
והשיניים חורקות, וזה כל כך אמיתי,
ופתאום אתה נזכר, ואז הכל מתגמד,
מי כבר יודע?
מחר אני קם, ומתאבד... |