נמאס לי לצאת כל יום.היום אני אשאר בבית, אכין פנקייקס ואוכל
אותם מול הטלוויזיה. אח"כ אני אלך ואקרא ואקרא ואקרא איזה ספר
טוב, שינקה את כל הזבל שיש לי במוח וארדם.
הכמה חודשים האחרונים היו כ"כ מלאים שקשה לזכור אותם.
כל ערב כמעט יצאתי. פאבים , מסיבות, ים ובתי קפה מתערבבים לי
בראש יחד עם כל הצרות שזימנתי לי. התנהגות מטופשת: יש לי צרות
בתחום אחד אז אני דואגת לצרות בתחום אחר, כדי שיהיה מספיק
מעניין בשביל שהתחום הראשון ישכח.
כל ערב מתחיל איתי איזה אדיוט אחר. "אם ימשיכו להתחיל איתי כל
יום אני אתחיל לפתח אגו" אני אומרת לחברות וצוחקת, אבל בפנים
כל טיפש שכזה גורם לי להרגיש יותר טיפשה בעצמי. אני יוצאת,
כולי לבושה כדי להרוג, רוקדת כדי להפיל, מפלרטטת בלי בושה ואז
כועסת כי מתחילים איתי סתם כדי להכניס אותי למיטה. לפעמים אני
אפילו הולכת עם זה, אם משעמם לי, או אם הבחור ממש יפה, או אם
שוב אני מנסה להכניס את עצמי לצרות כדי לשכוח ולברוח מהכל.
מצד אחד אני מרגישה כ"כ בודדה לפעמים, זקוקה למישהו שיחבק
אותי, שיעטוף אותי כשאני ישנה. מצד שני כל מי שמנסה להתקרב
חוטף כוויה, סטירה ישר לפנים כדי שיתרחק מהר.  לא ברור לי מה
אני רוצה- פעם זה ופעם זה ולפעמים שניהם ביחד.  לפעמים כל
החברים והחברות שעוטפים אותי כ"כ בנאמנות מספיקים לי כדי
להרגיש מאושרת עד השמיים, אבל לפעמים כל מה שאני צריכה כדי
להרגיש מאושרת זה הוא, והוא לא נמצא. וברגעים האלו הכל נופל
לתוך עצמי, קורס לבאר של ההבנה.
אז אני גונבת חיבוק מאחד, נשיקה מאחר, ריקוד מזה וזיון מעוד
אחד, מבריחה קצת תשומת מההיא וקצת איכפתיות מזאת ורגעים קטנים
של שמחה מכל יציאה, הצלחה או שיר ישן וטוב ברדיו.
בסוף היום הוא לא שם ועם העומס של כל החוויות, המראות וההישגים
שצברתי העיניים נעצמות קצת פחות בנוחות ואני כבר יודעת על מה
אני אחלום.
Good night my someone







כתבתי לפני איזה חודשיים...העזתי לשים רק עכשיו...