זה שלא היית אוהבת אותי מספיק
בשביל לוותר על החיים לטובת העתיד
אינו מוחה ולו במעט את הרגעים המושלמים,
את האושר של קללת-הנצח שעליי הטלת בעוזבך חיים
(למצוא בעקבות רמזים דקים, ממש חוטים פרומים,
דיסק שעליו חרוטים זכרונים
כמו לפני שההומלסית בת-גילנו עזבה את חלון המכונית
ואת זינקת במהירות, פנימה, כמו היית בטוחה שעוקבים אחרייך,
לצלול אל זרועותייך בתוך עולם המוסיקה הזו
הנושאת בין תוויה את הצהריים הקבועים בהם היינו יושבים על
המיטה אצלי
ואת הפעמים האחרות בהם הזמן הוקדש להתמסרות
אבל אף פעם לא היה זמן לגלות
אף פעם לא היה)
איך מחליקה לי דמעה מעין ימנית,
ועצם זה שהיית רוצה, בשבילי, שהייתי שוכח כל קורותייך
ודווקא אני מרגיש שהיית חשובה כל כך,
יותר מהשמש יותר מאמא אפילו יותר מהים
אני משליך את כל זה
כמו משחק עם עצמי תופסת על נתיבי איילון
וניגש לבחון, במקום, את היחסים
שבין הבוס אליי
אני מבין בעצב כמה קל זה לא הולך להיות
אבל יש דברים אחרים
אור שניצת בפנים
ומכיל בתוכו פילם צילומים:
-גלים נחבטים על הים של עיר הולדתי
-מחשבות צבעוניות רצות בלילה שלא מצליח להרדם
-ירושליים זורחת מתוך הלילה בסומק ארגמן
והמוסיקה הזו מכסה עליי
כחיבוק של אהובה בבוא החורף, מתחת לשמיכת פוך
