אני מקדישה לך את הסיגריה הראשונה, על זה שנתת לי ליפול בפעם
הראשונה. על זה שהורדת אותי למטה בידיוק במהירות שבה העלת אותי
למעלה. על זה שהיית מקסים, עד נקודה מסוימת שבה הפסקתי להבין.
על כל אותם הפעמים שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך עצמי,
בגללך.
אני מקדישה לך את 2 הסיגריות ההן, שהשארתי בפתח של הבית שלך,
על זה שבפעם הראשונה הראתי לי איך זה להרגיש מנוצלת. על זה
שהראית לי איך זה להאמין למילים יפות שמתנדפות עם הבוקר. על זה
שגרמת לי להבין שיש גם כאלה.
אני מקדישה לך את הסיגריות ההן, שרעדו בתוך היד שלי אחרי מה
שעשית לי. על זה שנתת לי לפחד, להצטער על כל מה שהיה. על זה
שגרמת לי להבין שעשיתי את הטעויות שלי ועכשיו אני משלמת עליהן.
על זה שהפלת אותי, לפני שעשיתי את זה בעצמי.
ולך, אני מקדישה את הסיגריות של הימים האחרונים, הסיגריות הכי
חלולות שהכרתי. על זה שאתה פשוט לא מסביר לי מה קורה, על זה
שאתה מזוייף, על זה שאתה אוהב למרוח אותי, על זה שאתה משקר. על
זה שאני מאמינה. על זה שלא הקשבתי למה שאמרו לי. על זה שאתה לא
שם כשצריך.
והן כואבות, בידיוק כמו שהאחרות כאבו.
סיגריית הכאב האחרונה שלי? לא, לא ממש.