תל אביב סוף שנת 1964, על חורבות גמנסיה הרצליה הולכת
ומוקמת מפלצת בטון רבת קומות. ראשונה ובודדה תמתין עוד שנים
רבות
לאחיותיה שישנו את קו המיתאר שלה. פטישים הידראוליים תוקעים
כלונסאות ברזל בדפיקות קצובות השורטות ומהדהדות את עור התוף.
רח' אחוזת בית. כל אורכו כארבע מאות מטר בלבד. עבור שימי,
הסטודנט מהכפר, הוא מרכז העולם. לא מזמן השתחרר מהצבא ולומד
להכיר
את העיר הגדולה. בסניף הבנק הקטן הוא משרתם של שני אדונים
נרגנים. מר חייק, המתעמר בו ללא הרף, מעביד אותו בעבודות
משעממות וחסרות תועלת (כמו העתקת טבלאות אין סופיות) ומר
גולדשטיין שלוקח אותו כמלווה - חצי מאבטח - לטיולי קבורת כסף
ישן. עם מזוודה מרופטת מלאת שטרות כסף בלויים וישנים המיועדים
למיחזור, הם פוסעים ברח' נחלת בנימין דרומה לעבר מבנה בנק
ישראל הסמוך לבית צים (שישרף כליל עוד שנתיים). כל מזוודה כזו
בת כמאה אלף לירות - סכום עתק בשטרות לא מסומנים - מהווה פיתוי
ותאווה לידייו הרעבות של פושע מזדמן. מנהל הסניף - מר ורד,
נמוך ועגלגל, הוא הולנדי חייכן וטוב לב שממעט
לשים לב לעובדיו. מי שעסוק במקומו ללא הרף בחלוקת הוראות
לעובדים הוא סגנו מר מניואל, אמריקקי דיסלקטי, שאינו מסוגל
לכתוב משפט עברי פשוט, אבל לעומת זאת התברך ביותרת שכל וזכרון
פנומנלי. הוא נע כתזזית לאורך שמונת המטרים של הסניף. הלוך
וחזור בוחן ומתעניין ומשגר הוראות.
בצהריים נשמעת דפיקת מקלו של "ארק" על שבכת הברזל הכבדה
שחוצצת בין החוץ לפנים. "ארק" הוא מלך קבצני העיר. הוא אינו
יודע לבקש נדבות אלא לדרוש אותן בתוקף תוך נפנוף מקלו המאיים.
ארק הוא יהודי נמוך מגודל זקן בן ארבעה ימים שנקרא כך בשל ריח
הארק הנודף תדיר מפיו. הוא לובש בגדים חסרי צורה, מכנסיים
אפורות שקשורות בחבל וזקט שהיה פעם שייך לחליפה. חולצתו
מלוכלת וחסרת צבע מזוהה. על ראשו מגבעת שמוטה כלפי מטה כמין
קונוס ועיניו חדות כשגבותיו הלבנות מזדקרות קדימה. חדידה
השליח שועט קדימה ושם בידו מספר מטבעות. "תן לי לירה" צועק
"ארק" בקול צרוד, חלוד וחסר בושה ומקיש על השבכה במקלו
המאיים. חדידה נאלץ להוסיף לו עוד מספר מטבעות כדי להרחיק את
הסכנה מגרשת הלקוחות מן הבנק.
בצהריים, שולח מר אהרונצ'יק את שימי לסניף "המפעיל" שבנחלת
בנימין, כדי לעשות צילומים של הסכמים. יש להם מכונה מופלאה
שמשתרעת על חדר שלם "קסרוקס" וכשמניחים דף אחד של החוזה בקצה
אחד של החדר, מקבלים אחרי כשתי דקות, העתק מושלם של הדף בקצה
השני של החדר.
ברחוב מונטיפיורי פינת נחלת בנימין, רואה שימי את "העליה
השניה" זו אישה מבוגרת, דקת גיזרה עם שיער פלטינה שקלועים בו
סרטים תכולים, כמו לילדת גן ולה עיניים נטולות מבע. היא לובשת
שמלת מלמלה מלוכלכת בצבע תכלת ונעה כמו רקדנית בעולם של
דמיון. אישה זקנה שנתבלעה דעתה ואפילו נדבות אינה מבקשת.
האנשים האלה הם חלק מנופה של העיר ואין יום שלא ניתן למצוא
אותם בפינתם.
ברח' אלנבי, לא רחוק מבית הכנסת הגדול, יושב חצי שוכב קבצן
מבוגר וגדל גוף לבוש כולו בגדי תכריכים והוא תופר מבדי כותנה,
תכריכים חדשים לעצמו. על ידו קופסת שימורים מפח שאליה מטילים
עוברי אורח מטבע אחד או שניים (גרוש עד עשרה גרוש). התחנה
המרכזית (שנקראת היום "ישנה"), מושכת אליה את כל בעלי המומים,
חסרי הגפיים והשרופים, בעלי גידולים שונים. הם יושבים על
המדרכות במקומות הסואנים ביותר ומציגים לראווה את מומיהם.
נחיל עוברי הדרך ששוטף במדרכה, לא נעצר לידם, אבל מטבעות
מוטלות תוך כדי תנועה וללא עצירה.
מתחת לככר המושבות היה לבירינת מפותל של מעברים תת קרקעיים
רווי כולו אדי אמוניה וחמרי נקוי שאליו נתקבצו כל סוטי העיר,
נלחמים ביניהם על כל בלטה.
מתחת לככר מגן דוד היתה מנהרה שחיברה בין קינג ג'ורג' לשוק
הכרמל לשם התקבצו ה"אמנים" מנגני גיטרות וסקסופוניסטים קטועי
אברים שנגנו סולו או שתפו פעולה בקקופוניה מפחידה. מנהרה קצרה
ומפחידה שסיפורי אימים נשזרו סביבה. יותר מכל מקום אחר נתנה
לנו את התחושה שקלטנו מאוחר יותר בתחנות המטרו בפאריס שהיום
הן תמימות כמו גני ילדים.
ממזרח לשדרות הר ציון, בין הגדוד העברי ללוינסקי, יש גן
פיקוסים ענקיים שצמוד לבית ספר. חי שם, אחד הקבצנים המוזרים
ביותר. מי שמגיע למקום בשעות אחר הצהריים המאוחרות, רואה איך
הוא מתקין את עצמו לשינה על אחד העצים. מסדר את יצועו בבדים
מרופדים ולבסוף עולה כשהוא עצמו עטוף בבדים לישון על העץ.
אלו קבצנייך עירי, ודאי נפטרו מן העולם לפני שנים רבות ואיש
אינו זוכר אותם ולא את טיפת הצבע השונה שתרמו לעיר מוכת השמש
הזו בשנות הששים. אם מישהו זוכר עוד כמה מעלובי חיים אלה
שאודותם שכחתי, שישלח לי חומר ואוסיף. |
