אוסי קלר / מרחקים |
וממזרון קר.
מכמיהה לעורך
להתלכדות מבטך
ומיובש הקיץ שנשאר.
את צורבת בלהט הרגע
את שתיקותי,
ועיניי נתפרות לפינה
ידייך מחבקות ואיננו שם.
(אני עדין תפורה לפינה)
מרסיסי כוכבים נבולים אני קוראת לך
מריצוד אהבתי שחורכת את ידיי.
את באה לרגע והולכת
וכקצב פעימות ליבך,
מבטך נסוג.
הדרדרים אוספים אותך
לחושך צהוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|