למזלי, בחודשים שלאחר הבוחן בחשבון לא התקיימו מבחנים נוספים
על הלוח אלא רק באמצעות דפים מודפסים. עם זאת, במקרים שבהם לא
ראיתי בבירור את מה שנכתב על הלוח, נאלצתי לחכות עד שהילד
שישב לידי סיים להעתיק את הכתוב וקראתי זאת ממחברתו.
בכיתה ט' הדברים כבר נראו אחרת. הראייה שלי הפכה להיות אף
פחות טובה מאשר קודם ובהדרגה התחלתי להבין שאכן רצוי שאפנה
לאופטומטריסט, אך עדיין רציתי להאמין שהוא יודיע שאין לי שום
בעיה ושהכל רק בראש שלי.
ביום שנקבע נסענו אבא שלי ואני לבדיקה הגורלית. יורם
האופטומטריסט הורה לי לשבת במרחק מה מלוח הספרות וביקש שאגיד
בקול רם את המספרים שעליהם הוא מצביע בשרביטו. עם המספרים
שהיו רשומים בגדול לא הייתה לי שום בעיה, אבל במספרים
הבינוניים כבר התקשיתי והקטנים נראו לי כמו יתושים ולא כמו
מספרים...
בסיום הבדיקה פנה יורם לאבא שלי שעמד לידי ואמר לו (בקול רם,
שגם אני אשמע): "הוא צריך להרכיב משקפיים, אין מנוס מזה".
זיעה קרה שטפה את גופי. כל כך התאכזבתי. אולי אם זה היה קורה
לי בגיל 6, הייתי "גדל עם המשקפיים" ומתרגל אליהם במשך הזמן,
אבל עכשיו? בגיל 14? אמנם המספר היה נמוך - רק מינוס 1 -
והאופטומטריסט אמר שאני צריך להרכיב את המשקפיים רק בכיתה מול
הלוח ובבית מול הטלוויזיה, אבל אני חוויתי דילמה כאובה: מצד
אחד חששתי מתגובת החברים ולא פחות מכך חששתי מפגיעה בדימוי
שלי בעיני עצמי, וגם תהיתי איך המשקפיים ייראו עליי ואם הם לא
יציקו לי בקצה האף ומאחורי האוזניים, אך מצד שני איך אוכל
להמשיך להסתדר עם העובדה שאינני רואה טוב את מה שמופיע על
הלוח? ודווקא עכשיו, עם המעבר לתיכון, כשהחומר הופך להיות
הרבה יותר קשה???
מה אעשה? תראו בחלק ג'.