היינו שם דבר, מיקו ואני. שם דבר בעיר, שם דבר בכפר. הכל אותו
דבר. היינו אפילו שם דבר בחרוזים. היינו גם שם דבר בבנות, שם
דבר בכדורסל. שם דבר בצופים, שם דבר על ספסל הלימודים. שם דבר
במסיבות, שם דבר באהבות, שם דבר עם חברים, שם דבר עם ההורים.
אני ומיקו, היינו שם דבר.
וסיפור שהיה, כך היה, שם דבר. אני ומיקו, הלכנו ברחוב. היינו
שם דבר בהליכה ברחוב. הסתובבנו לנו, פגשנו אנשים, היינו ממש שם
דבר. פתאום, בלי שם דבר של הסבר, הופיע מולנו 'וו'. לא וו
תלייה, לא הבמאי ג'ון וו, לא ההברה וו, אלא האות. האות 'וו'.
כמו בכיתה ו', כמו ב"והיא שעמדה", כמו ב"ולנטינו". 'וו'. הוא
חייך. הסתכלנו לנו, היינו שם דבר בהסתכלות, והסתכלנו לנו בו.
והוא חייך. הוא הסתכל רגע על מיקו, הסתכל עלי, ואז קרץ. וחייך.
חשבנו לעצמנו, הרי 'וו'ים לא הולכים ככה סתם ברחוב, מחייכים
וקורצים. חייבת להיות פה סיבה חבויה, סמויה, נסתרת, מוחבאת,
בלתי-נראית, מוסתרת, מכוסה. פשוט חייבת. או שאני ומיקו לא שם
דבר. אז בדקנו, חיפשנו, סרקנו, איתרנו, ערמנו וחפרנו, אבל
כלום. כלום. לא גילינו שום דבר. לא סיבה ולא נעליים. כאילו,
נעליים כן, הרי אני ומיקו היינו שם דבר בנעליים, לבשנו
איר-וולק יפים כאלו. וה'וו' לבש נעלי טימברלנד חומות. נעלי
הרים כאלו כבדות. אבל סיבה לזה לא הייתה. "תגיד," אמר מיקו
ל'וו'. "למה מה?"
ה'וו' לא ענה. צעקתי עליו, על ה'וו', שיענה, שזאת חוצפה,
שאנחנו לא נעבור על זה בשלווה, באחווה, בגאווה, לא עכשיו, לא
פעם ולא אף פעם. אבל הוא לא ענה. רק חייך אלינו, וקרץ מדי פעם.
התחלנו להסתובב סביבו (שם דבר בסיבובים היינו), בחנו, בדקנו,
הבטנו, הסתכלנו, פענחנו. אבל כלום. סתם 'וו', עם חיוך, קריצה,
נעלי טימברלנד, מכנסיי מני'ס וחולצה של נייקי. לא יותר. אם אתם
תוהים איך ידענו שהוא היה 'וו', אז זה היה בגלל שהיה לו נקודה
שחורה מעל הראש (הראש שהיה מכוסה בכובע של המייטי-דק'ס, לא
פחות ולא יותר), מה שבעצם הפך אותו לחולם. לא כזה שישן, כזה
שבנוי מ'וו' וחיריק. וגם בגלל שהוא היה ארוך, ושחור, ונורא
'וו'י. בסוף, נעמדנו מולו, הבטנו, וחיכינו. הוא קרץ לנו.
וחייך. לחשתי למיקו, שבשלוש, הוא אומר יחד איתי, שם דבר. ספרתי
אחד. זיעה צנחה ממצחי. שתיים. זיעה צנחה ממצחו של מיקו. שלוש.
ה'וו' קרץ. צעקנו, חזק, יחד: "שם דבר!". איך שצעקנו, נפלו לנו
מהפה 'שין' ו'מם סופית', ו'דלד', 'בת' ו'ריש'. הם קפצו לנו
מהפה, דילגו בעליזות, עירומים כביום היוולדם. הם באמת היו ביום
היוולדם. באמת. ה'וו' הביט בהם בפליאה, ואני זוכר שחשבתי, איך
אני בעצם יודע שזאת פליאה של 'וו'? הוא קיפל ברכיים, הוריד
ת'כובע, וקפץ. גבוה, גבוה, הוא עבר את 'ריש', את 'בת', את
'דלד', חלף על פני 'מם סופית' ונעצר לפני ה'שין'. הצירוף החדש,
שנוצר בזדונו של ה'וו' הרשע (ככה מיקו אוהב לספר את זה), הסתדר
מולנו, בלעג איום. "שום דבר!" הוא צחק, לעג, ליגלג, זילזל,
שאג, זלג. הרכנו את ראשינו. היינו שום דבר, בעצם, מתחת למעטה
הכבד של השם דבר. וה'וו' הזה, הוא בא כדי להראות לנו את הדרך
האמיתית, הוא בא כדי להפגיש אותנו עם המציאות, כדי לתת לנו
סטירה ולהכריח אותנו להפנות גם את הלחי השניה. הוא ידע מה הוא
עושה, לא סתם הוא לבש מני'ס. הוא הביט בנו עדיין, וחייך. הוא
לא קרץ, אבל ידענו שבא לו נורא. שאר האותיות לא הביעו עניין,
הם הביטו אחת בשניה ומשכו כל מיני חבלים.