17.9.06
היום השישי למסע
בורות הירי-יער לופוחובה-חלק ב
אני צועדת ביער,בדיוק כפי שהם צעדו!
צועדת לזכרם, באותו המסלול שהם צעדו למותם.
שם בין כל העצים,הם נרצחו,ללא כל רחמים.
אנחנו צועדים ביער,לעבר הבורות,בדממה,מעין דממת מוות.
אני מביטה מסביב ורואה, שהכל פה כל כך ירוק,מלא עצים ודשא.
אומרים שטבע מסמל שלווה,הרגשתי שזו לא שלווה אמיתית,
איך יתכן שלווה במקום שבו נרצחו כל כך הרבה אנשים?
הרגשתי שבשלווה הזאת,ביער הזה,הבכי עוד מהדהד,קולות הירי
והצעקות עוד נשמעות!
אנחנו עומדים במעגל מסביב לבורות,ומביטים לבור,בדיוק באותו
המקום שהם נעמדו,ושם נרצחו!
הדלקתי נר זיכרון,ונעמדתי מולו,עצמתי עיניים ונשאתי תפילה:
"שמע ישראל ה',אלוהינו ה' אחד"
עצמתי עיניים,הרגשתי שאני שומעת את זעקות האימה והפחד!
מישהו התחיל לבכות והרגשתי שזה לא אנחנו שבוכים,אלא שאני שומעת
את הבכי שלהם.
הבכי שלהם על שלא יכלו לעשות דבר,על מותם העצוב,על הפחד שלא
ישאר מהם כל זיכרון בעולם,
המדריך החל לשיר:
"...עמוק, עמוק העצב בעיניים
עמוק, עמוק היין במרתף
הלילה את ליבי אקרע לשניים
לך ולגביע הנוטף
אל תשאלני מה
אל תשאלני איך
בני אדם נולדו לשתוק ולחייך
בני אדם נולדו לשכוח וללכת
כרוח הנושבת בשלכת..."
עברה בי צמרמורת,כל מילה נחקקת בלב, שיר כל כך עצוב,עמדו לי
דמעות בעיניים!
והתחלתי לשקוע במחשבות,מה הם עשו? מה הם חשבו באותם רגעים
אחרונים?
התחלתי לשיר לעצמי בלב התקווה,הם שרו התקווה לפני מותם,אני שרה
התקווה כזיכרון להם!
צעקתי,צעקתי בלב,אנחנו כאן ותמיד נשאר,תמיד נזכור!
לעולם לא נשכח את כל מה שהתרחש כאן, "..נדרתי נדר-לזכור
לעד.."!!!
המדריך החל לקרוא תפילה,מתוך תהילים פרק קכא:
א שיר, למעלות:
אשא עיני, אל-ההרים-- מאין, יבא עזרי.
ב עזרי, מעם ה-- עשה, שמים וארץ.
ג אל-יתן למוט רגלך; אל-ינום, שמרך.
ד הנה לא-ינום, ולא יישן-- שומר, ישראל.
ה ה שמרך; ה צלך, על-יד ימינך.
ו יומם, השמש לא-יככה; וירח בלילה.
ז ה, ישמרך מכל-רע: ישמר, את-נפשך.
ח ה, ישמר-צאתך ובואך-- מעתה, ועד-עולם.
רעדתי,ושוב הדמעות צצו בעיניי.
החלטתי שבמקום לבכות,אני נשבעת שלעולם לא אשכח את זה ותמיד אשא
זאת בליבי,
זה הרבה יותר חשוב מלבכות!
עכשיו אני צועדת חזרה,באותה הדרך,שהם לא חזרו דרכה.
הם נשארו שם,ללא רוח חיים בתוך הבורות.
אני צועדת באותה הדרך ובוכה...
|