אני אוהב להתעורר מוקדם, עוד לפני שהציפורים מצייצות את השקט,
וזאת למרות שבשעות הבוקר אין לי אפשרות לעבוד כלל בשל העומס
הרב על הקרונות. מזה שנים הרכבות מלאות עד אפס מקום באותו
הזמן, למורת רוחם של הנוסעים ושמחת כיסיהם של בעלי החברה
לרכבות שהכסף אטם את אוזניהם וסתם פיותיהם וכעת משהיו חירשים
ואילמים לא ניתן היה להאשימם בחוסר תשומת לב לציבור הצפוף
והמיוזע.
את רוב שעות הבוקר אני מעביר בשתיית קפה וצפייה ברכבות העוברות
ושבות ממרפסת חדר השינה שלי בקומה השנייה של ביתי. את הבית
קניתי בהזדמנות אדירה. באחד מביקורי בהוצאה לפועל שמעתי שניים,
פקיד בעל דרגה בלשכה ואדם שכל שאני זוכר ממנו הם זוג רגליים
שעירות וכהות, מתווכחים אותו ויכוח שגם אם כבודו לא השתתף,
סיכוי גבוה שנכח בו לא פעם, ביחס למעמדו בחברה כמובן. עוד
באותו שבוע נכנסתי לביתי החדש, שמאז ועד היום לא השתנתה
תכולתו, פרט לכניסתי שלי לבית המרווח. חדר האורחים נותר ערום
ועריה. במטבח הבהיק השיש השחור מעל לארונות הפנינה הריקים.
בחדר השינה מילאו שלושת חליפות הבגדים הבודדות את הארון שאיתן
או בלעדיהן נותר גדול ומגושם ועל הרצפה נכח מזרון יחיד ישן
שסחבתי כל הדרך ממעוני הקודם בחדר המדרגות של בנין מזוהם
בשיכון הדרומי בעיר. בחדר האמבטיה הצמוד התנוססה על וו מתכת
מעוצב מגבת מטולאת ומחוררת שצרמה בכיעורה על רקע האריחים
הבוהקים. שלושת חדרי השינה האחרים נותרו ריקים כשהיו כשנכנסתי
ואת קומת המרתף, שיועדה להיות חדר כושר, פקדתי בפעם הראשונה
באחד מחגי תשרי אשתקד בהם נאלצתי לא לעבוד במשך שלושה ימים
רצופים והחלטתי לנקות את כל הבית, כדי להפיג את השעמום. אפילו
טלוויזיה אין לי בבית. הצפייה ברכבות ממרפסת ביתי מספקת לי את
כל צרכי הבידור. כמובן שאני זוכר את לוח זמני הרכבת בעל-פה,
אני יודע מתי רכבת מקדימה וקל לנחש מתי רכבת מאחרת, זו לא
חכמה, הן כמעט תמיד מאחרות.
כשהגעתי לארץ קלטו אותי במהרה. חיש הופניתי לאולפן בוקר,
שבמקרה היה צמוד לחדר המשותף שלי בקרית העליה בה מיקמו אותי
ואת שאר האנשים שעלו איתי. מישה, שותפי לחדר, היה ותיק ממני
בשלושה שבועות ודיבר כמי שכבר הבין איך הדברים במדינה עובדים
וידע את כל שצריך היה לדעת כעולה חדש מרוסיה בארץ ישראל.
למה אתה צריך ללמוד לדבר? שאל אותי בפנים מעושות, הרי בכל
מקרה ישימו לב למבטא שלך. אתה רוסי, וכרוסי, לעולם לא תרגיש
שייך. בישראל לא משנה מי אתה ומה אתה, משנה רק מאיפה באת. וגם
ישראלים יודעים את זה. הם לא מתווכחים. את עובדת קופאית בסופר
ומי שבא מכסף עובד בבנק. ככה זה.
בכל זאת המשכתי את לימודי העברית שלי, עד שנשלחתי ללשכת
העבודה, שתפרו עלי מקצוע עוד באותו היום וכבר למחרת נאלצתי
לוותר על האולפן לטובת העבודה במשמרות כמחסנאי בסופר בשיכון
הדרומי. המרחק מקרית העליה לעבודה הוא שגרם לי לארוז ולעבור
לדירת המחסן בבנין הישן בדרום העיר. חישבתי כי שכר הדירה יתקזז
עם החיסכון בהוצאות התחבורה, כך שישארו לי כמה מאות מחיה בכל
חודש.
כשהודעתי לו על עזיבתי, מישה לא ידע נפשו מרוב צער.
נותנים לך תיקח, הוא אמר, בהתייחס לעלות הנמוכה של החדרים
במרכז העולים. באותו מטבע השבתי לו שנתנו לי עבודה וכעת עלי
לנצל את ההזדמנות ולהתחיל את חיי, אזרח בארץ חדשה. הוא זרק
שוב, כתמיד, את פרצופו המעושה והמתנשא לעברי ונתן לי דף נייר
קטן מקופל. את שהיה מודפס עליו באותיות גדולות ושחורות עוד לא
ידעתי לקרוא אז.
אתה שם על שולחנות עד סוף הרכבת וחוזר ואוסף את הכסף. הכי
חשוב זה לשתוק! אם שומעים מילה אחת - אתה אבוד.
זה הדבר האחרון שאמר לי לפני שמת.
פוטרתי זה מכבר בשל קיצוצים של הרשת, וכדג עם הוותק הנמוך
ביותר, נטרפתי ראשון וגם נזרקתי מדירת המחסן העלובה. כמה ימים
אחר-כך פגשתי שכן ממגורי בשיכון העלייה שמסר לי את דבר פטירתו
של מישה. אז כבר ידעתי את פשר דבריו בעוזבי את השיכון, כי באחת
הנסיעות שלי ללשכת העבודה, הוא עבר לידי והשאיר פתק, עותק של
הפתק שמסר לי, על השולחן. לא החלפנו מילה כמובן. למעשה, מישה
היה כה שקוע בעבודה שספק אם הבחין בי, או שהבחין ומיומנות
עבודתו חצצה בינינו קיר שתיקה. שכבתי על המזרון הישן מתחת לגרם
המדרגות שהוביל לקומה הראשונה בבנין. נשמתי עמוק את ריח הטחב
כשנזכרתי בפתק שמישה נתן לי. הוצאתי את הדף המקופל מכיס המעיל;

אני חירש/אילם
אנא ממך קנה את מחזיק המפתחות בחמישה שקלים בלבד
כל תרומה מבורכת

מן הסתם מחזיקי מפתחות לא היו לי וגם לא זכרתי את מישה מציע
דבר מה תמורת הנדבה. ובכל זאת, מאותו רגע החלטתי לשתוק.
עברית אני יודע משמיעה בלבד, בעיקר מהקשבה לנוסעי הרכבת. אני
יודע שפה שמעולם לא דיברתי. התגברתי על מחסום המבטא. זה היה
באותו ערב חג בו החלטתי לראשונה לנקות את כל הווילה. שני הורים
וארבעת ילדיהם הצטופפו מסביב לשולחן לארבעה, שלושה בכל צד.
הקטן מביניהם, כבן שנתיים, התכרבל בחיקה של אימו. שלושת האחרים
הצטופפו בשקט בספסל הנגדי.
אפילו פרחים לא קנית, מה תגיד אמא שלי?
ועם מה אתה רוצה שאני אקנה פרחים, עם ה-17 לשעה שאני עושה
בלנקות?
לא האזנתי לסוף השיחה כי הייתי צריך ללכת ולאסוף את הכסף
כמובן, וגם בגלל שלא טוב להאזין לשיחות, מישהו עוד עלול לשים
לב שאתה שומע.