אתה קם בבוקר מוקדם.
כמו בכל הבקרים הקודמים השבוע, אתה קם אחרת.
בלעדיה.
מארגן תיק מהר ומתקדם לעבר התחנה.
רואה אנשים מהקיבוץ בחים שלהם.
אחת נוסעת לצבא, כמה זקנות בטח לקנות מתנות לנכדים או משהו
כזה, מישהי ללימודים וחבר מהכיתה שנוסע למילואים.
מנסה לנקות את הראש.
מדבר עם החבר על מה הוא עושה במילואים ונזכר כמה כיף זה שאין
מילואים לנכי צה"ל.
נזכר שכשקר מרגישים את הרסיסים ברגליים ואת הכאבים בזרוע שעברה
ריסוק לפני שנתיים אבל אף רופא לא האמין שהיא תהיה מאוחה עכשיו
אפילו חשבו לכרות אותה.
ואז עולה לרכבת.
מצטופף בעמידה בין כל החיילים ברכבת של יום ראשון ומתחילה
הנסיעה.
אתה נזכר בימים שהיית נוסע ברכבת הזאת, ואז זה היה לדרום,
לעזה, או לצפון, ללבנון, להגן על המדינה.
ובכל זאת תמיד מעל מתרוצצות מחשבות עליה בתוך כל זה.
כאילו כדי להזכיר, ממש לידך יושבות שתי חיילות מהיחידה שלה,
כותבות משהו על גשר עד הלום ועל זה שפוצצו אותו עם 300 ק"ג
חומר נפץ.
ותחושה מוזרה עוברת בגוף.
שתראה אותה היום.
כמובן שההסתברות שדבר כזה יקרה היא בערך אחד למליון.
ואז התחנה.
תל אביב השלום.
אתה יורד ולפתע היא שם.
נשענת על הקיר.
"אור" - היא קוראת.
ואין לך ממש מילים בפה.
לפני שניה התנצלת על השיר ששלחת לה ושזה לא הזמן הנכון שהיא
תראה אותו, ופתאום, היא מול הפנים שלך.
והמילים מתבלבלות.
והיא שואלת לשלומך ואתה עונה שאתה בסדר בהיסוס.
כי אתה לא ממש בסדר, אבל זה מה שהיית מעדיף שהיא תחשוב.
והיא שם.
גופה הרזה בתוך המדים.
פניה היפות.
כמו תמיד.
ואתה ממלמל משהו בסגנון "סליחה על השיר", והיא קוטעת אותך ב"לא
משנה".
ואתה לא יודע מה לאמר.
אז אתה אומר שאתה רץ לבית ספר.
אפילו שיש עוד זמן ובאת בעצם לצלם כי עוד לא הכנת את העבודה
לצילום שצריך להכין להיום.
והלב דופק מהר.
פחד מעצמך.
פחד מהחוש השישי המפותח שלך.
והחוש אומר לך להרגע.
אז אתה שותה קפה ומדבר איתה בהודעות SMS עד שהיא אומרת די
בבקשה.
אז אתה מתנצל ומאחל לה יום טוב.
אתה מסתובב בסיבובים בעזריאלי כמו מטורף, ומחליט לשבת לאכול
סנדוויץ' ומיץ תפוזים.
הרי זה גם המקום היחידי שאפשר לעשן בו סיגריה.
ואז אתה מתיישב וכותב דברים אלו.
חושב, כמה זה סימלי שזה קרה ביום שהייתם אמורים לחגוג ארבעה
חודשים יחד.
נסה לתאר איך זה. |