הם נולדו באותו רגע בדיוק, ואפילו באותו בת חולים במין תזמון
מדויק כזה. זאת הייתה הפעם היחידה שהם היו כל כך קרובים. מיטה
ליד מיטה בחדר התינוקות. כמעט נוגעים. שומעים אחד את הצלילים
של השני. מאז הם תמיד חיו מאוד קרובים. כמו בשני עולמות
מקבילים.
במשך כל החיים הם גרו קרוב כל כך האחד לשניה. הם אפילו למדו
באותו בית ספר. בהתחלה יסודי, חטיבה בינים ועל יסודי. אך הם
לעולם לא נפגשו. לכל מי שהיה מתבונן בזה מהצד זה היה נראה כמו
צירוף המקרים המדהים ביותר שיכול להיות. ממש עולמות מקבילים
שלא נפגשים.
אך כל מי שהשתתף במבצע הזה לא ראה בזה שום מקריות אלה תוצאה של
עבודה אומנות ארוכה ומאומצת. היה שם למבצע הזה קראו לו מבצע
כנפיים, אבל כל המעורבים קראו לו פשוט המבצע. כמו הרבה מבצעים
דומים אף אחד לא ידע או לא רצה לדעת למה נהגה המבצע הזה. היו
שמועות שזה ניסוי בסימביוזה טוטלית (מה שזה לא אומר) או ניסיון
ביצירה של מלאכים או שניהם יחד. ניסיונות ביצירה של מלאכים היו
כבר בעבר. מיותר לציין שכולם נכשלו כשלון צורם. אך שום ניסיון
בעבר לא היה בהיקף כזה.
כל מי שהיה מעורה במצב העניינים בשמים, ידע כי ישנה סיבה
לעיקשות בניסיונות החוזרים ונשנים ביצירת מלאכים. אומנם במשך
נצח נצחים לא חל שינוי במצבת כוח האדם. ואולי בגלל זה הורגשה
עייפות חומר לא מוסברת. 'חומר' היא לא מילה טובה כאן זה היה
יותר עייפות הרוח. מפרספקטיבה של עשרות או מאות שנים הדבר לא
היה מורגש כלל. אך הייתה הרגשה כללית ברורה של התדרדרות. המצב
התדרדר עד כדי כך שבאלף שנה האחרונות הפכו ההתגלויות לנדירות
ביותר. שלא לדבר על ניסים.
מבצע כנפיים הפך את המצב לקשה אף יותר. מיטב המשאבים הושקעו
במבצע. העומס המוטל על מדור סימולציות היה בלתי נסבל. עלו
טענות ממדור ניסים וממדורים אחרים כי הם לא מקבלים מספיק כוח
חישוב ממרכז החישובים, ובלי מספיק כוח חישוב הם לא יכולים
לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך. גרועה מזה, המצב במדור בקרת
מלחמות יצא לגמרי מכלל שליטה. פתאום צצו מלחמות שאף אחד לא ידע
למה התחילו או מתי הסתיימו. הגרוע מכל הוא התחושה בה חיו
האנשים. האופטימיים כל הזמן האמינו שגרוע מזה לא יכול להיות
וכל הזמן הופתעו מחדש. הפסימיים לא האמינו.
בדרגים הגבוהים ביותר בהנהגת השמיים ידעו שמבצע כנפיים הוא
פחות או יותר הסיכוי האחרון. זה חייב להצליח. עד כדי כך שאפילו
לאלוהים לא נתנו להשתתף. הוא והשיטות המיושנות שלו, אמרו מנהלי
המבצע. פה אנחנו צרכים ודאות מוחלטת, שום הסתברות שום
סטטיסטיקה. לא קוונטים ולא נעלים. ודאות, פשוט ודאות, זאת מילת
המפתח. לודאות יש מחיר ואת המחיר הזה הייתה ההנהגה מוכנה
לשלם.
'תהליך היצירה' תוכנן בקפדנות. כל האנרגיות רוכזו לפגישה
בניהם. זה היה צריך לקרות ברגע של התלכדות המבטים בניהם.
הפיזיקה של 'טרנספורמציית מלאכים' היא אחת המסובכות שקימות.
ברגע המבט צפוי תהליך שנקרה 'תהליך יצירה'. שתי הישויות
הנפרדות נמוגות ונוצר מלאך. נשמע פשוט, אבל מספר הסימולציות
שהורצו כדי לדמות נקודה זה בזמן היה כמעט אין סופי.
לאורך כל זמן המבצע הוקם מרכז בקרה שפיקח על המתרחש, שני
צוותים עבדו במרכז הבקרה. אחד ליווה אותו והשני ליווה אותה.
לאורך המבצע הכל התנהל קשורה. כבר בגיל שנתיים הוסגה נקודת
הסנכרון הראשונה. נקודת הסנכרון התקבלה בשעת השינה, למשך מספר
שניות גם היא וגם הוא חלמו את אותו חלום וחווה את אותה חוויה
בדיוק. מכאן הכל הלך הרבה יותר חלק. לעט לעט התחילה החשיבה
שלהם להתאחד. הם חווה אחד את החוויות של השני. שמחה, כעס,
שנאה, אהבה. לשניהם הייתה הרגשה שהם לא בודדים בעולם, שיש משהו
מלווה באשר הם הולכים ובאשר הם חושבים. שניהם גדלו להיות ילדים
די מופנמים, מוזרים, כמעט "מפגרים". הם היו מסופקים לחלוטין
מעולמם הפנימי, בלי שום צורך בתקשורת עם החוץ. בלי שום צורך
באהבה.
מכאן כל מאמצי צוותי המבצע הופנו 'לתהליך היצירה'. עוד היה
צריך לבצע פיקוח על האירועים, לשמור על כך שהעולמות  המקבילים
באמת ישארו מקבילים במין מקריות מדהימה. אבל מקריות הוא אחד
התחומים שהפך לספורט לאומי בשמים. אומני המקריות היו ממש כוכבי
על וזכו ליחס שלו זוכים רק כוכבי רוק ודוגמניות. אז מקריות לא
הייתה בעיה, והצמד זכה לחיות עד גיל 23 בלי לפגוש אחד את השני,
כל כך קרובים נושקים אחד לשני, סובבים זה סביב זה במין קומדיית
טעויות (או אולי טרגדיית טעויות).
לפגישה המיוחלת היו עדים כל שכני השמים, ממש שיא של כל הזמנים
ברייטינג. הייתה התרגשות כללית והמון צפייה.
הגיעה הנקודה המיוחלת בזמן המבטים הצטלבו. החוויה של שנהם
הייתה דומה. בהתחלה הם ראו את כל החיים שלהם עוברים לפניהם,
המחשבות של שניהם התחילו להתערבב לתוך מחשבה אחת. שנהם היו
ערים לעובדה שחיו את אותם חיים בדיוק. לדמיון העצום בניהם,
למחול השדים שבו הסתובבו אחד סביב השני כל חייהם.
עד היום לא ברור למומחים מה השתבש, כי בנקודה הזאת המחשבה
הייתה צריכה להישאר אחת, הכל היה צריך לקרוס לתוך מחשבה זה
ומכאן  ל-'תהליך היצירה'. אך מה שנוצר היה שונה בתכלית. מתוך
האנרגיה הזאת נוצרה אהבה. אהבת אמת, אהבה טהורה, אהבה טוטאלית.
אהבה שכמותה אדם אוהב רק דבר אחד, את עצמו.
המבטים נתקו הרגע עבר.
לאחר שהתרחק משם הוא התחיל להקיא. לא הייתה לו שום תחושת הקלה.
במשך יומיים הוא לא הפסיק להקיא. מדור ניקיונות נכנס לפעולה.
לאחר שבועיים הוא מת. והרי, אמרו שם למעלה, מי צריך עוד אהבה.
ועוד אהבת אמת.