הנה, אני, אני סולחת לך.
נותנת לך עוד הזדמנות. עליי.
כמובן, לא יותר מדי, אז אל תתלהבי.
והנה את, את מנצלת את תמימותי,
את קצת הטוב שעוד נשאר בי.
ומכאיבה לי. מכאיבה עד דמעות.
אבל לא, לא פיזית.
בנות אף פעם לא מרביצות.
הכל במוח, במחשבה, בנשמה.
את לקחת את הפצע הכי גדול שלי
ודאגת לזרוע עליו מלח. כל כך הרבה מלח.
אבל כמובן, זה "לא היה בכוונה"
וכמובן, את תמימה ולא "עשית את זה בכוונה".
את לקחת לי את הלב, מחצת אותו ודאגת לסובב אותו 360 מעלות.
וזה ההרגשה אם זה היה פיזי. לא נפשי.
כי ממך? כבר מזמן לא אכפת לי. כל כך מזמן.
אבל את מכירה אותי, יודעת את החולשות שלי, את הכאב שלי.
ואת, את דאגת להכאיב לי.
ולמה? בחיי שאני לא יודעת.
אבל את יודעת מה? לי, זה כבר עבר.
ואת?
הו, כן, את.
את קיבלת את מה שהיית צריכה לקבל.
זה לא שאני מאמינה בה' או משהו כזה,
אבל משהו שם, או משהו פה, ראה כמה את ר-ע-ה.
ודווקא הפעם, לא הגיע לי את זה.
שעשית את זה ס-ת-ם. כדי שאני אסבול.
ובדיוק אחרי כיפור?
אוי, אוי, אוי.
אז למה צמת מתוקה?
את אמורה לכפר על מעשייך.
לא לחדש אותם!
בכל מקרה, הוא שם לב שלא מגיע לי. שלפחות הפעם לא מגיע לי.
אז הוא החליט להכאיב לך ב-ד-י-ו-ק במקום שהכי כואב לך.
ולא, אני לא עשיתי דבר.
כי ידעתי, שאם אני לא אעשה דבר, את תיפגעי לבד.
ואני?
אני יוצאת נקייה.
אז אני קיבלתי את הנקמה המתוקה שלי,
למרות שלא עשיתי דבר.
לבסוף, אני זאת שיוצאת עם החיוך. זאת שצוחקת אחרונה.
אז...
איך שגלגל מסתובב לו, הא?
כלבה.