כמעט דבר לא השתנה. שנתיים, עשרה חודשים ושלושה ימים חלפו
כאילו כלום. שתי שורות ארוכות, מקבילות, של עצים שאת שמם
מעולם לא הצלחתי לזכור, על אף שאמא חזרה על המילה הזו כמעט
בכל יום, לפני שעזבה. "אני כל כך אוהבת את ה... האלה, אני
חושבת שזו שדרת ה... היפה ביותר בעולם". אני הייתי מהנהן
ומחייך אליה, לא בטוח שהיא מזהה אותי בכלל. ויום אחד היא פשוט
נעלמה. במשטרה אמרו לנו שהיא בטח יצאה מהבית ופשוט שכחה את
הדרך חזרה. ד"ר גולדן אמר שזה לא נדיר שנשים במצבה הולכות
לאיבוד, בטח ייקח לה יום או יומיים, בסוף היא תיזכר. כך עברו
שש שנים. ועכשיו, ברגע אחד, שבו אליי כל התחושות שקשרו אותי
אל הבית הזה. הריח של הכפר, ריח ירוק, שבדרך כלל הגיע מחצרות
השכנים, שהיה להם דשא ירוק. "את זיהום האוויר נשאיר לפראיירים
שמוכנים לגור במרכז לונדון", שב אבא ואמר בכל פעם שתהיתי למה
אנחנו כל כך רחוקים מהמרכז. הלחות שתמיד אפיינה כל כך את
המקום גרמה לשערות על זרועותיי להידבק זו לזו, בתוך שכבה
מיקרוסקופית של דבק דמיוני. ד"ר גולדן תמיד אומר לי שאני נכנס
יותר מדי לפרטים הקטנים ושלפעמים כדאי לראות את הדברים גם
מרחוק. תמיד הוא משתמש במושגים מעולם הצילום: "מיקרו, מאקרו,
זום אין, זום אאוט...".
בכניסה לבניין של הקליניקה שלו, מתחת לשלט "מרכז בריאות
הנפש", היה שלט "חנות צילום", ורק אחרי זמן רב שהייתי מבקר
בקביעות אצל ד"ר גולדן, בעיקר עם אמא, אבל גם לבד, בשנים שבהן
לא הייתה, רק זמן רב אחרי ששמעתי לראשונה את המושגים מיקרו
ומאקרו, נכנסתי אחרי טיפול לחנות הצילום וגם שם השתמשו
במושגים הללו. ואז הבנתי את המטאפורה שבה השתמש ד"ר גולדן.
ועכשיו עומד כאן בשדרת ה... המדהימה הזו, שהיא נוף ילדותי,
נעוריי, והצבעים מתחלפים לנגד עיניי, הכל מיטשטש ואז חוזר
לפוקוס (עוד מושג מעולם הצילום). גולדן אמר שזה קורה לאנשים
כמוני. "אנשים מיוחדים כמוך", הוא תמיד אמר, "כמוך וכמו אמא".
ביום שסיימתי את כיתה י"ב, רצתי לתחנת הרכבת. במשך שלוש שעות
וחצי כססתי את שאריות ציפורניי, עד שהגעתי לתחנה ליד הבית.
כשדלתות הרכבת נפתחו רצתי במדרגות העולות אל הקרקע כאילו
רודפת אחרי צ'יטה, מהמחסן בחצר הבית אספתי את כל המזוודות
המאובקות ששכבו שם, עליתי בריצה על מדרגות העץ, ששקשקו כאילו
הן עומדות להישבר, הן שקשקו כך כבר שנים, אין להן תקנה, אמר
אבא, פשוט תעלה לאט. ואז ארזתי הכל ועזבתי. הייתי חייב לצאת
למסע, למצוא את אמא. אבל כנראה שאף פעם לא עזבתי באמת, וזו גם
הסיבה שלקחתי איתי הכל. החדר שלי, אחרי שסיימתי לארוז, נראה
כאילו אף אחד מעולם לא גר בו. את המוטות של הווילונות נאלצתי
לנסר לנקניקים קטנים מעץ, כדי שייכנסו בשורה למזוודה הקטנה,
האחרונה שנותרה במחסן. את הווילונות עצמם תחבתי בין החלל
שנותר מעל גופה הפעור של המזוודה לבין המכסה שנדחק עליה, אונס
אותה להיסגר. את חייבת להיסגר, גברתי, את הסיבה לכך שאנו עוד
כאן. מזל שמעולם לא הצלחתי לשכנע את אמא לוותר על וילונות
השיפון הוורודים הללו, שהיו מחוברים באוזניהם הכהות למוט
מעליהן, אוזניים שמעולם לא דהו, כי היו מעל קו השמש, שטשטש עם
השנים את הפוקסיה, שרמזים ממנה נותרו רק על האוזניים הללו.
לולא הייתה אמא מתעקשת ששיפון זה בד נהדר, ואיך אני יכול
לרצות משהו אחר, ודאי הייתי נאלץ להתמודד עכשיו עם איזה בד
וילונות קשיח ולוחמני, שאולי בגללו לא הייתי עוזב. אבל בעצם
אף פעם לא עזבתי באמת.
דמיינתי כבר איך זה יהיה. היא תשאל אותי "מה זה? מה כל
המזוודות הללו?" ואני אגיד לה "אמא זה בשבילך" והיא תשאל "איך
סחבת את כל זה?" ואני אומר לה "בשבילך אמא, יש כאן גם את
הווילונות פוקסיה שאת אוהבת, וגם את המוטות. אם את רוצה אני
ארכיב לך אותם, הבאתי דבק מגע, זה ייקח רק כמה דקות" והיא
תצחק ואני אצחק, והיא תגיד לי "תניח את זה כבר, בוא אליי, אני
רוצה לחבק אותך" ואני אניח אותן, את המזוודות, ואחבק אותה,
ויהיו דמעות, והיא תזהה אותי, אני בטוח. גולדן אמר תמיד שיש
סיכוי שהיא לא תדע מי אני. יש גם סיכוי שאתה לא תדע מי היא.
בזה אף פעם לא האמנתי. שאני לא אזהה את אמא שלי? אז מה אם יש
לי את המחלה הזו? סכיזופ... משהו. גם לאמא יש. לפעמים גולדן
גם אמר שבגלל ששנינו שותפים למחלה, יש לשנינו מין עולם כזה
משותף לאמא ולי. אז בתוך העולם הפרטי הזה הייתי בטוח שאמצא
אותה.
הייתי משוכנע שאם עברתי חצי אירופה ברכבת התחתית, כך, איך
שהייתי, ודאי אוכל להמשיך כך לנצח. ועוד אחרי ילדות כמו זו
שהייתה לי, שהצלחתי להתגבר על הנסיעות היומיות האלו לבית הספר
המרוחק כל כך ברכבת התחתית. אל תדאג, אבא כל הזמן אמר-נזף,
אתה כבר לא ילד, תתבגר כבר, הרכבות נמצאות מתחת לאדמה כבר כל
כך הרבה שנים, כל אירופה מתניידת כך מתחת לאדמה, איך יכול
להיות שיש שם עולם אפל, גיהנום או איך שאתה קורא לזה, אם אף
אחד מכל מיליוני האנשים הנוסעים כל יום ברכבת לא הבחין בכך,
מלבדך? ובשש השנים הבאות הייתי נוסע כל יום במשך שלוש שעות
וחצי לכל כיוון, רק כדי "להשיג השכלה כמו שצריך. אתה יודע, זה
לא אלמנטרי בימינו. זה לא טריוויאלי. זה לא מובן מאליו, אתה
יודע"... מגיע כל יום לבית הספר עם חולצה מוכתמת בשני עיגולי
זיעה מתחת בתי השחי, רועד מקור ומחום בו זמנית, ומת מפחד.
בכיתה י"א השתכנעתי סופית שבאמת אין שם כלום באנדר גראונד,
כשחוויתי את הזיון הראשון שלי שם, מאחורי איזה ספסל, כי הנחתי
שלא יכול להיות שגן עדן וגיהנום זה באותו המקום.
היה לי קשה להאמין שאצליח, אבל הצלחתי. שני מטר ושבעים ס"מ
גובה, חציתי את אירופה ברכבת התחתית. נער שגם בלי 12 מזוודות
עור בלויות מתנשא לגובה של 190 ס"מ, מצליח לשבת בתוך הרכבת
הקלסטרופובית הזו, ביד אחת אוחז בעמוד הצהוב, מתייצב. בידי
השניה אוחז 12 מזוודות עור בלויות. מזוודות עור בלויות, עם
הזמן התאהבתי בביטוי הזה. השתמשו בו בדרך כלל בכותרות
העיתונים כשתיארו את "הבחור הצעיר מהכפר הקטן בפאתי לונדון,
שיצא למסע בעקבות אמו, בזרועותיו 12 מזוודות עור בלויות"...
הרוח כל כך חזקה באיזור החוף. אף פעם לא הייתי מודע לעובדה
זו, או שאולי מעולם היא לא ממש הטרידה אותי. עכשיו רק התפללתי
שהבריזה, זו שקוראים לה בריזה בעיקר כשהיא נעימה, בעיקר כשהיא
מלטפת לחיים חלקות של נערה, פורעת את שערה רגע לפני נשיקתה
הראשונה, התפללתי שתיפסק, ולו לכמה שעות, כי ידעתי שהמסע שלי
עלול להיגמר כאן ועכשיו, ידעתי שלא אוכל להישאר יציב כפי
שהייתי בחודשים האחרונים אם תנשב מעליי אפילו עוד רוח אחת.
וצדקתי. ברגע אחד הכל התמוטט. מגדל המזוודות החל להתנדנד.
תחילה חשבתי שאצליח לייצבו, אך בזו אחר זו התפזרו הלבנים,
מזוודות העור שלי, היקרות, על המדרכה סביבי. המסע תם. לפני
שנשלם.
ועכשיו פוסע בזהירות על שביל העשבייה שהוריק מאז עזבתי והפך
לדשא ממש, שכוסח לא מכבר. הריח עוד עמד באוויר. ריח של כפר,
הרחק מהפראיירים בלונדון. מרחוק ראיתי כבר את הבית, החלון
שמעל דלת הכניסה היה חלון חדרי. האור בו דלק. פתאום הרגשתי את
כל כובד העולם בכפות ידיי. בכפות ידיי, בזרועותיי, בכתפיי, או
אולי בעצם בכל גופי, בכל הוויתי, כל נשימה נהייתה מאומצת
יותר, חורקת יותר, כל צעד רעדתי יותר, כמעט כשלתי. מהחלון
המואר, שדרכו, בשעת ערביים זו, יכולתי לראות בבירור אל תוך
החדר, קלטתי את אמא, עומדת שם, מסיטה מעט את וילון הפוקסיה
השקוף, מנופפת אליי בידה וקוראת לי לבוא לאכול, בדיוק הכנתי
מרק משגע, הוא תיכף מתקרר.