מתנשמת ומתנשפת, הבחינה מרחוק ברמזור המהבהב. תקלה ברמזורים.
לא, היא אף פעם לא מפסיקה את הריצה באמצע. בודקת כבר מרחוק איך
תוכל להשתלב בתנועה ולחצות בכל זאת. לא פחדה משוטרים. כבר
קיבלה כל כך הרבה דוחות על חציה ברמזור אדום. התרגזה בעיקר על
השוטר שעצר אותה באמצע הריצה, קטע את האימון. קטע את מחשבותיה.
אחר הצהריים כבר הייתה משלמת את הדו"ח, עוד מאה שקל, פחות מאה
שקל. מילא. התחרות בעוד שבוע, אין סיכוי שעכשיו היא עוצרת. גם
ככה כולם עומדים. המכוניות, האנשים, הבניינים.
הוא כופף את מגן השמש, כדי להציץ במראה. זיפים ארוכים. רק
שלשום התגלחתי, חשב. אם יביט במראה הצדדית של הרכב, יוכל לראות
מאחוריו את הבניין שלה. אבל הוא העדיף שלא. איזה לילה. כשהגיע
אתמול לא יכל להתאפק. היא פתחה לו את הדלת, חמושה בחיוכה
המתוק, המוכר. הוא רצה לטרוף אותה. למזלו כיבה את הטלפון הנייד
כבר כשעלה במעלית. לתמר אמר שישאר בבסיס הלילה, יש כוננות,
והוא יהיה בבור, אז בטח לא תהיה קליטה. הוא כבר לא חש אשמה.
ידע היטב כיצד מנצלת היא את הלילות הללו, כבר לא היה לו אכפת.
במיוחד עכשיו, אחרי אמש. מנומנמת, עיניה נפוחות ואדומות. אתמול
בלילה כיוונה את השעון ל 6:00. היא לא הבינה איך לא התעוררה.
משכה את שרוולה כדי לראות מה השעה ונאנחה. על גבה נשאה תיק
כבד, התיק מהטיול. היו בו כל הדברים אותם רצתה לשכוח. היום סוף
סוף הגיעה העת להיפטר מכל הדברים שהזכירו לה אותו. בשתי ידיה
אחזה בשקיות כבדות. כשתרוקן את התיק מזכרונותיה, תמלא אותו
בחפצים אותם יכיל עתידה, אלו ששכנו כעת בשקיות של סופר. הרמזור
הזה לא יתחלף לעולם, חשבה, ודווקא היום, מכל הימים, התעוררתי
מאוחר. היא חשבה שיהיה לה די זמן להתקלח, לשתות קפה בשקט, בפעם
האחרונה בדירה הזו, ולפסוע לאט ברחובות, לפני שהם מספיקים
להתמלא באנשים, במכוניות וברעש. אולי אפילו להספיק לשתות קפה
שני בבית הקפה הקטן של שניהם. "הקפה הכי טעים בתל אביב", כך
קראו לו כשרק עברו, ולו נשארו נאמנים במשך שנתיים תמימות.
במקום זה, קמה בבהלה כשהבינה שלא התעוררה בזמן, ולא הספיקה
לעשות דבר חוץ מלהרים את חפציה הכבדים, ולסגור אחריה את הדלת
כשהמפתח בפנים, על השולחן. הוא שיחק במפתחות של הרכב לקצב
השיר שהתנגן ברדיו. על הצרור היו ארבעה מפתחות: מפתח הרכב,
מפתח המשרד, המפתח לבית של תמר ושלו, והמפתח של הדירה שלה.
אחרי הסקס המדהים אמש, היא הכינה לשניהם קפה. הוא נזכר שתמיד
כשהיו נפגשים היו נכנסים למיטה עוד לפני שהיו מספיקים להחליף
מילה. לפעמים זה היה מין משחק כזה, לפעמים באמת לא יכלו לעצור
את עצמם. אתמול בלילה, לאחר הסקס הקבוע והמדהים, כששבה למיטה
עירומה, בידיה שני ספלי קפה מהבילים, אמר לה בלהט הרגע שהוא
החליט. הוא עוזב את תמר. מה שלא אמר לה, ושהבין בעצמו רק היום
בבוקר כשקם בשקט מהמיטה שלה, אסף את בגדיו, התלבש בסלון והלך,
היה שהוא עוזב גם אותה.
פיהוק גדול, איך הוא שנא שהיא פיהקה, "שימי יד, יא מגעילה".
עכשיו תוכל לפהק כמה שרק תרצה. הרחוב המה. בטח. כבר 10:00
בבוקר. מכוניות צפרו. גם להן לא התחלף עדיין הרמזור. היא כבר
עומדת כאן בטח 5 דקות, ואף אחד לא זז. "נראה לך שנקנה אוטו?
אנחנו גרים בתל אביב, מי צריך אוטו בתל אביב? מקסימום לוקחים
מונית, לוקחים אוטובוס, נסתדר". תמיד התגאה שצדק, כשחבריו
קיטרו על בעיית החניה, והפקקים. כעת, הדבר היחיד המפריד בינה
לבין שארית חייה הוא הרמזור הזה.
הוא התחלף לכתום מהבהב, ומייד חזר שוב לאדום. כנראה שמשהו
התקלקל שם, חשב.
"מה קורה פה?" שמע צעקה מהרכב שמאחוריו, וצפירה. "סעו כבר,
סעו!!!". הוא סגר את החלון והדליק מזגן. הלילות הללו בתל אביב,
החפוזים, הקצרים והמתוקים הפכו את הבקרים שלו לרגועים כל כך.
כשחזר מלילה במחיצתה, לא יכל להתרגש מדבר. לפעמים לקח לו יותר
משעה לצאת מל אביב, ועדיין היה יושב במרצדס הכסופה שלו ומזמזם
שירים עם הרדיו. ידע שהדקות הללו, העיכוב הזה, מותיר אותו כך,
לעוד כמה רגעים נפלאים איתה, עם טעמה בפיו.
הפעם, בשונה מכל הפעמים האחרות, ידע שכאשר יצא מהעיר ויחזור
הביתה הכל יגמר.  
חולצתה הייתה כבר רטובה מזיעה. הריח שיכר אותה. היא דמיינה איך
יעמדו כולם בסוף המסלול, ימתינו לה, אלופת העולם החדשה, שתגיע
כמה שניות משמעותיות לפני כולן. לא, לא יהיה קרב צמוד כמו לפני
שנתיים, היא לא תפסיד במאית השניה האחרונה ליריבתה. ראתה את כל
ההמון, הכביש ריק. סוף המסלול שלה. דמיינה את הסרט המתוח,
הממתין לה שתפרוץ דרכו אל תהילתה.  בהילוך איטי, אגלי זיעה
ניתזים ממצחה, פניה רועדים, עוד כמה מטרים בודדים. הפוש האחרון
הוא החשוב ביותר, את לא עוצרת עד שעברת ב- 30 מטר את קו הסיום.
רוצי, רוצי, רוצי, נשימות אחרונות, עמוקות, סופרת אותן, מרוכזת
בהן ובפנטזיה. בעוד שבוע כל ההמון הזה ידע בדיוק מי את. חולפת
על פני עשרות אנשים, בדרך למעבר החציה המיותם. עיניה מרוכזות
בבניין הגבוה, שם, מעבר לצומת, כבר מדדה בראשה, בערך 40 מטר,
עד שם אני צריכה לתת את הפוש. מזנקת אל עבר הכביש, איזה יופי
שהוא רק שלי, המסלול שלי, רק שלי.

באחת מתחלף הרמזור. ירוק.